מחזמר // מוטי פוגל } אפרסמון } 286 עמ'
תמימה באופן שלא ייאמן היא דמותו של אהליאב הלוי, גיבור הספר שלפנינו. אהליאב הוא מורה צנוע בבית ספר דתי, נשוי לשפרה ואב לשני בנים. בלילה פוקדים אותו חלומות על שירת הלוויים ועבודת הקורבנות, וניצתים בו הכיסופים (שהיו בו תמיד) לבית המקדש ועבודתו. את התשוקה הזו הוא מחליט להביע בכתיבת מחזמר המתאר קונפליקט דתי ומוסרי בימי שיבת ציון, ששיאו וסופו הטוב הם עבודת הקורבנות המתחדשת בבית המקדש השני.
חזונו הצנוע של אהליאב – לחבר את נפש האומה לעבודת הקורבנות דרך צפייה במחזמר נפגש ומתנפץ – כמו בכל מעשה דתי – בקרקע הקשה של המציאות כשהוא נאלץ לעבוד עם איש גס על הפקת המחזה ועם רב שמזכיר לו כי אין זה ראוי שנשים תופענה על הבמה, ומציע בובות במקומן. כך, בעדינות ובתבונה רבה, תוך שהוא שוזר מאות מקורות מהתורה ומחז״ל העוסקים בעבודת המקדש, פורס בפנינו פוגל את הקונפליקט הדתי בשיאו – הפער שובר הלב בין הרגש העמוק למימושו בפועל – שהרי כיצד ניתן להעביר ולממש השתוקקות לעבודת הקורבנות בעולם המודרני?
הדרך לעשות זאת היא באמצעות המבט הכפול של המספר, המודע להיותו מספר לא פחות משהגיבור שלו מכיר את עצמו. הוא מתערב בעלילה, מסתפק לגביה ואף מחווה דעה מסוימת על המתחולל בה: כך מוצגת דמותו התמימה של אליהאב עם העולם הרוחני שעליה היא מושתתת; כך מוצגת תמימותו דרך מפגשיה עם איש תעשייה דתל״ש, ראש ישיבה שהוא מין פלקט של משפטי עומק דתיים ועם אשתו שלו החכמה ממנו. המבט האירוני מופיע בקולו המתערב של המספר בדמויותיו, שהן תמות למדי וכולן נעדרות זדון. כך מצליח פוגל לעשות את הלא-ייאמן: לפרוס לעיני הקורא תשוקה דתית ממשית, זרה מאוד לקורא המודרני של היום אך קרובה להפליא לרוב הקוראים הדתיים, ואת היכולת להביט בעצמה, לבכות ולצחוק.
התשוקה למקדש ולקודש נתפסת כיום כמשיחית – כזו שמוכנה לדרוס את המציאות כדי לבנות חברה פונדמנטליסטית. פוגל מכיר היטב את הציבור שבו הוא עוסק, והדבר ניכר בכל מילה. זהו ספר שנכתב בכמה שפות פנימיות – זו של הציבור החרד"לי שיונק מבית מדרשו של הרב קוק, וזו של הציבור הדתל"שי שעזב את הדת אך לא את התפיסות הימניות-לאומניות שבהן גדל. הקול המספר את העלילה חכם מהדמויות, והסופר חכם מכולן – שהרי מן הראוי שציבור המבקש כל כך את התערבותו של הבורא במציאות יזכה לסופר המתערב בעלילה, וכך גם בספר שלפנינו. המספר האירוני, המודע לעצמו ולמקומו בסיפור, מתערב בעלילה ומחווה עליה את דעתו, משל היה הבורא עצמו מגלה את צחוקו או מבוכתו נוכח צייתנותם התמימה של ברואיו. הביקורת של פוגל כסופר מופיעה בעצם היישרת המבט – הוא מראה כי הציבור שבו הוא עוסק דומה לגיבור הספר, תם בצורה נוגעת ללב ונעדר כלים תרבותיים נאותים כדי להבין ולחשוב על עצמו; כדי ליצור דמות תמה כל כך נדרשת גאונות מצד הכותב, ומוטי פוגל הוא כותב מבריק.
השעיית ספק עמוקה נדרשת כדי לצפות בכל מחזה או יצירה קולנועית, כדי שנוכל להאמין כי הנראה לעינינו הוא מציאות מרוכזת המתרחשת בשעתיים ובה מתרחשים דברים בלתי אפשריים. המעשה הדתי קשור אל השעיית הספק בטבורו אך במהופך: שהרי הטקס הדתי נעשה בפני צופה כל יכול שאנו השחקנים על במתו שלו ומנסים לרצותו באינספור טקסים וכוונות שונות ומשונות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במעשה הקורבנות, דבר תמוה ואף דוחה לעיני הקורא המודרני – ואף לרוב האנשים הדתיים, הקוראים ולומדים את חומש ויקרא ומסכת זבחים בניתוק מהמחשבה המעשית על כך. כדי לבטא את הפער הזה שם פוגל את מעשה הקורבנות בהקשר פרפורמטיבי, לא של המזבח במקדש אלא כמחזה בהצגה. כך מופיע המחזה ברומן עם התערבות של האל והמספר מחוץ למכונה —Deus ex machina; שני היוצרים – הא-ל והאדם – נפגשים ונעלמים לנגד עיניו של הקורא.
אהליאב אינו הדמות הספרותית היחידה שחולמת על בית המקדש בעת הזו. גם דמותו של אנדרו כהן בספרו של ראובן נמדר, 'הבית אשר נחרב' חולמת על בית המקדש ועבודת הקורבנות, אלא שבעוד עולמו של הפרופסור המבריק מתמוטט עליו בשל החזיונות הפוקדים את נפשו, עבור המורה הצעיר זוהי תוספת מפתיעה לקריירה ופתח להתבגרות נפשית. וזהו המקום שבו מחלחלת ההבנה כי הגשמת הציונות מביאה עימה גם שאלה רוחנית עמוקה, כבשאלתו של גרשום שלום: האם אלוהים יישאר אילם בשעה שהוא חוזר ומועלה בתוך חיינו, בשפה ובתרבות שלנו? התשובה שמעניק לשאלה זו הרומן הנפלא 'מחזמר' דורשת מבט מחודש לא רק בספרות שנכתבת על פי חלומות וחזיונות, אלא גם ביסודותיהם הדתיים. •
