עָצוּם מֵעַל רָאשֵׁנוּ קָם הַצּוּק.
וְנֶצַח קַר בִּנְקִיקָיו יָצוּק.
אֲבָל אֲנַחְנוּ, הַנּוֹשְׁמִים, הַחֲבוּקִים,
לְיוֹם נִחְיֶה וּלְאוֹרוֹ נַשְׁכִּים
בְּפִינוּ הַנּוֹשֵׁק וְהַנָּשׁוּק.
את השיר הזה, חסר השם ושלא פורסם מעולם, מצאתי בחוברת טיוטה ישנה מימיו של סבי בקיבוץ גת. ימים שבהם היה עדיין בחור צעיר, שורד שואה ועולה חדש שרק החל לגשש את דרכו בעברית ובשירה. מדהים לגלות שלמרות נתוני הפתיחה האלו, הוא הצליח לזקק בשיר כה קצר אמת אוניברסלית נוגעת ללב.
השיר נפתח בדימוי מאיים של "הצוק". לכל אחד מאיתנו יש צוק משלו — פחדים, חוסר ודאות או אימה שמאפילים על החיים. איש איש וצוקו. עבור סבא שלי, שרק היום משפחתי ואני מתחילים להבין את עומק הזוועות שעבר בשואה — הצוקים שתיאר בשיר הם כנראה הרבה יותר מדימוי ספרותי. אפשר רק לשער אילו תהומות עמדו לנגד עיניו כשכתב את השורות הללו.
אבל אל מול הצוקים המאיימים המלאים "נצח קר", הוא מציב פתרון פשוט וחד: אהבה. סבא כותב כאן על אהבה זוגית, אך אני מאמין שכל ביטוי של אהבה יתאים; אהבת המשפחה והחברים, אהבת האדם את עצמו, ואולי יותר מכל, אהבת העולם הזה. על כל צוקיו העצומים ונקיקיהם הקרים, אך גם על כל האור והאהבה ועל החירות שלנו לממש את אהבותינו בעולם שכזה.
מעניין שהשיר הזה נותר בעיניו כטיוטה גנוזה, ומעולם לא נכלל בספריו. 40 שנה לאחר מותו, אני נוטל לעצמי את החירות להוציא את המילים הללו אל האור ולהפוך אותן לנחלת הכלל; בתקווה שכולנו נשכיל למצוא את הכוח לחיות לצד הצוקים, כשאנחנו נאחזים באנשים וברגעים שעושים לנו טוב
אמיר פגיס, נכדו של דן פגיס, ישתתף באירוע 'מחוות אהבה וזיכרון לדן פגיס' במסגרת פסטיבל 'ימי אהבה לשירה' ה-30 שיתקיים בירושלים ב-6-9 במאי
