כבר שלושה חודשים שלא תיכננתי חודש קדימה. מבחינתי, אני עכשיו חברת תעופה בינלאומית: אין לדעת מתי אחזור לטוס מהארץ, ואני לא ממהר להתחייב. אני לא מזמין נסיעות, הופעות, יציאות, שום דבר. אנשים אומרים שצפויים שבועיים מלחמה מתישהו החודש. אנשים אחרים אומרים שלא תודה.
מה אני יודע. כששואלים אותי לגבי מחר, אני מציץ בתחזית: מה שדונלד טראמפ אמר בשעה האחרונה. והוא אמר שזהו, עד כאן, באמת שנשבר לו, והדד-ליין הוארך, והמו"מ מתקדם, יש עם מי לדבר, שיוותרו על הגרעין בטוב או ברע, עדיף ברע, עכשיו נתקוף, אבל עדיף הסכם.
אז כששואלים אותי אם להזמין חופשה לקיץ, או כרטיסים למופע בעוד שבוע, אני עונה שאני מוכן להתחייב לכל המאוחר על פרק בתוכנית הגננות של זאק גליפנאקיס בנטפליקס הערב, וגם זה רק כי כל פרק נמשך 15 דקות והעולם יכול להשתנות, בפרק הזמן הזה, לא יותר מפעם-פעמיים.
הסברה הרווחת היא שישראלים חוזרים לשגרה במהירות, אבל גם סברות כבר לא רווחות כאן בהמוניהן כמו פעם. האירועים האחרונים עדיין תקועים בגרון, ורוב הישראלים מתקשים לתכנן קדימה או להתחייב למשהו בכלל. אנחנו כבר לא זקוקים לפיקוד העורף כדי להישאר בסביבת מרחב מוגן; נוח לנו בסביבתו, הוא פרטנר טוב לחיים.
תכנון תוכניות הפך לפיכך לסוג של פריבילגיה, בוודאי אם הן משלבות טיסה, אבל גם אם לא; הברומטר הקבוע הוא מופע הענק של נועה קירל, שתוכנן לפארק הירקון במאי ומאז הספיק לעבור לאמפי בראשון ביוני, כי לך תקנה שני כרטיסים לקירל ביוני כשבינך לבין יוני מפרידות בין אפס לשתי מלחמות. "ניפגש בשש אחרי המלחמה" היה אולי יעיל בעבר, אבל כרגע מוכרחים להיות מפורטים יותר: איזו מלחמה? באיזו חזית? האם לביא, ארי, כפיר או ליש יהיו מעורבים? או שצריך לקחת ברצינות את הטייטל האחרון בסדרה – "חושך נצחי" – ולהפסיק לתכנן משהו עתידי בכלל?
ישראלים תמיד אהבו לחיות מעכשיו לעכשיו, אבל יותר במובן של "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא", כלומר, לכל הפחות, לתכנן ולשריין לעצמם את הימים הטובים שבין הימים הנוראים. כרגע הם חיים מהרגע להרגע. ערפל הקרב עדיין לא מאפשר לראות רחוק מספיק – או אפילו קרוב במידה. העתיד יצטרך לחכות, ובקיצור: שקודם יגיע, ואז נדבר.
