עם כל הכבוד לדיסקליימר לפיו "הבת" היא "פרי הדמיון" ו"כל קשר למציאות הוא מקרי לגמרי", מספיק לחפש בגוגל את המילים "נעמה יששכר" כדי להבין שההשראה לא נחתה על היוצרים מהשמיים: סיפורה של הצעירה שנלכדה במלתעות המשטר הרוסי בגלל סמים שנמצאו באמתחתה הפך לסאגה בינלאומית (בימים שבהם עוד היה מקום בכותרות לאירועים כאלה), וגם הכיר לציבור את דמותה ההירואית של האם, יפה יששכר. מכאן הדרך לסדרת טלוויזיה מאוד לא קצרה ובטח לא מובנת מאליה, אבל המתווה בהחלט קיים.
מאבקה של יפה למען בתה מהדהד בדמותה של אורנה (לירז חממי), שנמצאת בדרכה חזרה מהודו לישראל דרך קונקשן במוסקבה עם בתה גלי (טליה לין-רון). האחרונה נעצרת בשדה התעופה הרוסי, נלקחת מיד למתקן מעצר ומואשמת בסחר בסמים. האם מוצאת את עצמה במדינה קרה תרתי משמע ומאוד לא סבלנית לזכויות אדם, אבל אין לה שום כוונה להפקיר את בתה לחסדי המערכת שגורמת לסיפורי קפקא להישמע כמו אגדות ילדים. תוך זמן קצר מתברר שהמסע לגאולה עובר לא רק בביוב של שחיתות פוליטית, אלא גם בהבנה שאפילו אמא מגניבה כמו אורנה לא מכירה את בתה עד הסוף.
פרק הבכורה של "הבת" (מתוך שמונה) עושה עבודה מרשימה בהנעת העלילה, היכרות ראשונית עם הנפשות הפועלות והכנת הקרקע לקראת פיתולים בהמשך. שיתוף הפעולה בין הכותבים אדם ביזנסקי ("המדובב") ודנה אידיסיס ("על הספקטרום", "ברלין בלוז") מצליח לבנות את היסודות הדרמטיים והמותחים של העלילה ולשלב בהם נגיעה של אינטימיות, בדגש על פיתוח הדינמיקה המורכבת בין האם לבתה. הבימוי של יונתן גורפינקל מעביר היטב את תחושת העוינות והזרות.
אבל "הבת", לפחות בינתיים, היא המופע של לירז חממי, שנכנסת בסערה לתפקיד הלביאה שתהפוך עולמות ושולחנות כדי להציל את היקרה לה מכל. ההתנגשות בין הישירות הישראלית של אורנה לכפור הדיקטטורי של רוסיה מחלצת מהשחקנית הבעות חזקות של אימה, חוסר אונים וגם ניצני תושייה. 35 שנה אחרי שסאלי פילד הסתובבה בתל אביב לטובת צילומי הסרט "לא בלי בתי", חממי מראה איך עושים "לא בלי בתי" בעברית.
הבחירה בחממי לתפקיד הראשי, שכאמור טומן בחובו מטען רגשי לא מבטל, מקפיצה אותה בכמה דרגות. לא שזה אמור להפתיע אחרי "מנאייכ", אבל העובדה שזה קורה במסגרת הקשוחה של קשת, היכן שהתשובה לכל סוגיית ליהוק היא לרוב "רותם סלע", רק ממחישה את גודל ההישג. ובהינתן שהסדרה נרכשה לשידור על ידי אפל טי-וי, ייתכן שעוד טיסות רבות לפניה. העיקר שהיא יודעת איפה עדיף לא לבצע עצירת ביניים.
בקטנה
"זמן אמת" של כאן פתחה עונה עם תחקיר של רוני זינגר על החשש משיבוש הבחירות בעזרת אמצעים כגון בינה מלאכותית, רשתות חברתיות, בריוני משטר ודה-לגיטימציה של ועדת הבחירות המרכזית. הפוטנציאל אכן מדאיג, כפי שהמחישו הדוגמאות מקמפיין הרעל של הליכוד בבחירות לראשות עיריית נתניה ומהחיבוקים של שרים ע ם עבריינים מורשעים ומטילי אימה מקצועיים. ובכל זאת, קשה לומר שהרושם הכולל הוא שיהיה קל לגנוב בחירות בישראל או שהסכנה הטכנולוגית מגיעה רק מצד אחד. אגב, לא מיותר לציין שהבחירה התמוהה לראיין דווקא את עו"ד ברק כהן כפרשן ביקורתי לענייני חוסמים ונטפלים במרחב הציבורי היא המתנה הכי חמודה שערוץ 14 קיבל מאז הצ'ופר האחרון מוועדת הכלכלה.
