זה לא אנחנו. מקרי הרצח המזעזעים השבוע – של הצעירים ימנו בנימין זלקה ודסטאו צקול – עוררו גל של זעזוע אמיתי, עמוק. זה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. יש מי שרוצה לומר ש"זו החברה שלנו" ו"זה הנוער שלנו", אבל גל השיימינג הזה לא מגיע לישראל ולבני הנוער שלה.
פרשת השבוע, פרשת אמור, כאילו מתכתבת עם האירועים. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". כשנפש הולכת לעולמה, כשאדם נפטר – הכוהנים לא נטמאים ולא מתקרבים למת. עד היום הכוהנים לא נכנסים לבתי הקברות. פרשנינו מסבירים: היהדות מקדשת את החיים. הכוהנים הם אנשי הרוח, הם המנהיגים הרוחניים שלנו, והם מתרחקים מהמוות. הם מזכירים לנו כמה החיים קדושים, בדיוק מה שאותו נוער אלים שכח.
אצל עמים אחרים באותה תקופה, אנשי הדת היו עסוקים בפולחן של המוות. עם ישראל יצא ממצרים, שם היו חונטים את המתים בפירמידות. אבל אנחנו בונים תרבות אחרת. של צמיחה, של בנייה, של חיים.
ופרשנינו מסבירים, כשקוראים את הפרשות האלה: כל אחד הוא סוג של "כוהן", של מנהיג חינוכי. הורה מול ילדיו, מורה מול תלמידיו.
1 צפייה בגלריה
ימנו בנימין זלקה, עצרת תפילה בזירת הרצח, ד"ר אידית איגר, ל"ג בעומר
(צילומים: עוז מועלם, טל שחר, קובי קואנקס, אינסטגרם)
אלפי שנים אחר כך, מיליוני ישראלים נזכרו השבוע בקדושת החיים. הרצח האכזרי בפיצרייה בפתח-תקווה לא עבר לנו ליד האוזן. ושוב, היה מי שטען שהמלחמה גרמה לאדישות הזו. להפך. היא חידדה עוד יותר את ההבנה כמה החיים יקרים. היחס לכל פצוע, לכל נופל, לכל חטוף - מעיד על כך. הרציחות השבוע היו זלזול מוחלט בחיי אדם, אבל התגובה הנרחבת מלמדת לא על אדישות, אלא על רגישות.
ובהמשך הפרשה – 63 מצוות. אין ספור הוראות של כן ולא, של אסור ומותר, בעיקר על השבתות והחגים. מה עושים בשבת, וגם בראש השנה, בסוכות, בפסח, בשבועות וביום כיפור. יש מצוות, יש עבירות, יש כללים. וגם זה קשור למסקנות החינוכיות ממקרי האלימות האחרונים.
שאלתי שני מחנכים מה לימדו השבוע. הרב אמיר דדון הכין לתלמידיו בתיכון דף למידה, לעילוי נשמת שני הנרצחים. לצד תמונותיהם הוא הסביר שאין חשש שרובנו נגיע עד כדי רצח, חלילה. אבל כידוע, בתורת החסידות מלמדים אותנו שכל דבר שקורה, כל דבר שאנחנו רואים, צריך ללמד על עצמנו, צריך להביא להתבוננות פנימית. ואצל רובנו, יש בהחלט חשש שנגיע לכעס, לאובדן שליטה, לזעם בלתי נשלט. וכאן הוא מבקש מבני הנוער, בזמן של רוגע, לחשוב על הכעס שלהם. לנסות להכיר בו, להכיר אותו, וגם לשלוט בו. לזכור שיש אסור ויש מותר, יש גבולות.
"אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה", כתוב בגמרא. אז איך בולמים באמצע מריבה, באמצע האקשן? כשהכול חם ומעצבן, כשבא לך לזעום – מה עושים? הנה חלק מההמלצות שבני הנוער למדו יחד בכיתה, חוץ מלנשום ולספור עד עשר כמובן:
תכין לעצמך מראש משפט או פסוק או תפילה לרגעים כאלה, ותשנן אותו כדי לשלוף אותו כשצריך.
תדמיין שאנחנו עשר שנים קדימה, ועכשיו מראיינים אותך על הרגע הזה ושואלים אותך איך החלטת מה לעשות.
תנסה לשנות כיוון ולכעוס על הכעס, לצעוק עליו כדי שילך.
יש עצה של חכמינו: להפוך את הכעס לרחמים – במקום לכעוס על מי שמעצבן אותך, נסה לרחם עליו.
המחנך השני, ד"ר יחיאל הררי, מבקש שנעלה לקומה גבוהה יותר. לא להסתפק רק באכיפה, בענישה, במלחמה בסמים ובאלכוהול ובפשע. "לא צריך ללמד ילדים לא לנהוג באלימות. לא צריך להגיד לילדים לא לקלל ולא להכות, לא להציק ולא לנקום. זה הרי פשוט, מה יש כאן ללמוד? זה המינימום". לדבריו, מה שצריך ללמד אותם זה אהבה. קודם כל כלפי עצמם. כל אחד נברא בצלם אלוקים. ואז כלפי אחרים – לכבד, להעריך, לרצות לעשות טוב לזולת, לקדש את העולם.
שימו לב לפסוק שקראנו בשבת שעברה: ואהבת לרעך כמוך. יש פה הנחת יסוד, שאדם אוהב את עצמו. הרוצחים האלה לא אוהבים את עצמם. מכאן זה מתחיל. "וכשאנחנו ברמה כזו", הוא מסביר, "אז זה בכלל לא שייך ולא מתאים לדבר על אלימות. זה הופך למשהו רחוק. לכן צריך לשאוף למקסימום, לרומם, להציב יעדים, לא רק 'אל תשתכר' אלא – תגיע גבוה, תחיה את הייעוד שלך".
אז בשבת קוראים את פרשת אמור, אבל עוד קודם לכן, היום, י"ד באייר, יש יום מיוחד. קוראים לו "פסח שני", בדיוק חודש אחרי פסח. נהוג לאכול מצה, ולהיזכר בסיפור שהתרחש ביום הזה כשבני ישראל נדדו במדבר: אנשים שלא יכלו לחגוג את פסח, ביקשו הזדמנות שנייה והבקשה התקבלה. כעבור חודש הם קיבלו "מועד ב'". פרשנינו מסבירים ש"פסח שני" מוכיח לנו לא להתייאש. תמיד לבקש, לקוות, להתפלל ולצפות. אפשר לתקן.
השבוע נפטרה אישה שזכיתי להכיר, שהייתה כולה "פסח שני". היא חיה חיים של מִסגור מחדש של הסיפור, באופן מיטיב. ד"ר אדית אווה אגר הלכה לעולמה בארצות-הברית, בגיל 98. היא הייתה ניצולת שואה, פסיכולוגית, מחברת רבי-מכר ומורה של מיליונים לאופטימיות ולתקווה. אופרה ווינפרי הייתה רק אחת המעריצות שלה, לצד עוד משפיענים רבים, כולל הדור הצעיר שעקב אחריה בטיקטוק ונרשם לסדנאות הזום.
כשראיינתי אותה בביתה בסן-דייגו, היא סיפרה על ד"ר מנגלה שממנו הצליחה להינצל, על צעדות מוות ועל "שדים שרדפו אותה" אחרי השואה, עד שפיתחה את השיטה הטיפולית שלה: "אני לא סולחת לנאצים, אני לא רוצה לתת להם עוד אינץ' מהנשמה שלי. אני רוצה להשתחרר ממה שעברתי. אני רוצה להמשיך. זו הגישה שלי – תמיד יש לנו בחירה חופשית".
היא לא הרבתה להתראיין לתקשורת בישראל, ולכן ביקשה למסור: "אני גאה להיות יהודייה. אבותיי היו עבדים והתחילו ללכת במדבר. והם הלכו והלכו, מעל 40 שנה, והם לא ויתרו אף פעם. זו אני. דמם זורם בדמי. אני תמיד מתקדמת. מנסה בדלת הראשית, ואם זה לא הולך אז בדלת הצדדית, ואם לא – אז מהארובה. אנחנו עם של תקווה. תמסרי את זה שם בישראל".
הנה, מסרתי. לזכרה. שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "בל"ג בעומר מציינים את פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, שלימד את תורת הסוד, את ספר הזוהר. זה יום שמאיר אש של פנימיות, של תורת הנסתר, יום שמזכיר לכולנו שיש דברים נסתרים, שמתחת למה שגלוי יש רובד עמוק וסמוי במציאות". (חנן פורת)
