בכנס השנתי של מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן שהתקיים השבוע הוצגו תחזיות מאוד משכנעות לצמיחת המשק לשנים הקרובות, המבוססות על הסתגלות החברה והכלכלה לעוד עשור של סבבי מלחמות רחוקים וקרובים ולהיעדר הסכם כלשהו עם הפלסטינים. התחזית של ראש המכון פרופ' צביקה אקשטיין מגיעה, למשל, עד 2038.
הדוברים בכנס הזהירו מפני תקציבי ביטחון מזנקים העלולים להעלות את היחס בין החוב הממשלתי לתוצר המקומי בעוד אחוזים אחדים, והמליצו על הרבה מאוד רפורמות במדיניות הכלכלית-חברתית, כולן מאוד חשובות ומאוד משכנעות, כדי למנוע את רוע הגזרה.
1 צפייה בגלריה
המילה "שלום" כבר לא נשמעת בקהיליית הכלכלנים. מוצב בגבול לבנון | צילום: REUTERS/Florion Goga
לשם כך נדרשים, בין השאר, השקעות גדולות בתשתיות תחבורה ובינוי, מהפך תעסוקתי והשכלתי בחברה החרדית (די לתמרץ עוני מבחירה! אמר פרופ' אודי ניסן), שילוב משמעותי של החברה הערבית בענפי משק מתקדמים, מאבק ביוקר המחייה, שיפור בתפקוד המגזר הממשלתי ובעיקר האצה בפריון העבודה.
הרפורמות נועדו להתמודד עם שני סיכונים המרחפים מעל כלכלת ישראל: חוב ציבורי ובריחת מוחות. שניהם לא חדשים והיו נושאים לשיח כלכלי ותקשורתי גועש כבר לפני עשרות שנים, אך משקלם התעצם והשפעותיהם התחדדו בשנים האחרונות, בשנים שבהן נוצרה מציאות חדשה שממנה לא יכול ולבטח לא צריך להתעלם אף כלכלן: המלחמה שאין די לה ואין סוף לה.
לדעתו של ירום אריאב, בעבר מנכ"ל משרד האוצר, המשך מלחמה בשבע-שמונה חזיתות לעוד עשור יגרום לעומס ביטחוני כבד מנשוא, להאצה ניכרת במגמות ההגירה מהארץ, לקיצוץ נוסף (במקום גידול) בתקציבים חברתיים, לנסיגה בפריון העבודה, לייאוש ציבורי מתפשט, לבידוד ישראל בעולם ולעוד ועוד שורה של תופעות שליליות.
אין מודל סביר שיכול לחזות נתיב של צמיחה כלכלית מהירה במדינה הנתונה במלחמה מתמשכת. זו תביא אותנו, מזהיר אריאב, די מהר לקצה גבול היכולת של המשק.
הממשלה שתוקם אחרי הבחירות תידרש, אומרת תמר לוי בונה, סגנית הממונה על התקציבים באוצר, ל"הכרעות קשות".
עומס החובות כבר כבד, עומס המסים כבר כבד ומעל לכל עומס הוצאות הביטחון כבד ורומס. במצטבר, העמיסו המלחמות מ-7 באוקטובר על תקציב המדינה בין 360 מיליון שקל ל-400 מיליון שקל.
ומה הלאה? עד מתי? כעובדת המדינה היא נמנעת מלומר זאת בפירוש, אבל מדבריה מסתבר שהמוצא מהמצוקות המשולשות (טרילמת המשק, כדבריה, בין צרכי ביטחון, החוב הטופח ורמת החיים היורדת) הוא השלום.
שלום כתנאי הכרחי לצמיחה, לשגשוג, להעלאת רמת החיים ואיכותה, לצמצום העוני, לפריחת ההייטק, לחדשנות ויצירתיות, להשקעות גבוהות בתשתיות, ל"המשך הנס הכלכלי הישראלי מבוסס כוח המוח", כדברי חתן פרס נובל לכלכלה ל-2025 פרופ' יואל מוקיר, ולפריצת ישראל לצמרת המדינות המפותחות. שלום, מילה נשכחת שלא שומעים אותה גם בקהיליית הכלכלנים.
פחד אטומי
מאמר שפורסם השבוע ב"ניו יורק טיימס", פרי עטם של שני עיתונאים המסקרים את תחומיהם מעל ל-40 שנה – וויליאם ברוד את תחום המדעים ודייויד סנגר את תחום האסטרטגיה והביטחון – חשף עובדות מדאיגות ביותר על מיזם הגרעין האיראני. בתמצית טוענים הכותבים שיש כיום לאיראן 11 טונות של אורניום ברמות העשרה שונות, מ-2% עד 60%, "המספיקה לייצר עד 100 אמצעי לחימה גרעיניים, יותר ממה שיש לישראל לפי הערכות מודיעין". עוד הם טוענים שאיראן בנתה תשלובת סודית חדשה לייצור צנטריפוגות והעשרת אורניום באזור הררי של אספהאן; האיראנים עמדו לחשוף את קיומה בסמוך לפתיחת מבצע עם כלביא.
במאמרם מגלים השניים את ההיסטוריה הלא קצרה של תוכנית החימוש הגרעיני של איראן ומפריכים כליל את טענות השמאל האירופי (ולאחרונה גם האמריקאי) כאילו הרפובליקה האיסלאמית מעולם לא חתרה להצטייד באטום. ההפך נכון. איראן החלה להעשיר אורניום, חומר דלק גרעיני בסיסי, כבר ב-2006 ב"היקף תעשייתי" ובכך "עלתה על דרך לפצצה", כותבים שני הפרשנים. ב-2010 הועלתה רמת ההעשרה ל-20%, עדיין רחוק מ-90% העשרה הדרושים – על הנייר – ליצור פצצה גרעינית אבל מספיק כדי להכין מלאי לחימוש מהיר של טילים בראשי חץ גרעיניים.
הרפובליקה האיסלאמית של איראן פצחה בכך במרוץ גרעיני צבאי, חלקו חשאי וחלקו מסווה כמחקר ופיתוח מקומי. רק כעבור שנים, ב-2014, התעוררה ארה"ב למלוא הסכנה שהפרויקט הגרעיני הצבאי האיראני מהווה ליציבות עולמית, בין השאר אבל לא רק בהשפעת אזהרותיו של ראש הממשלה (גם אז) בנימין נתניהו.
ראש ממשלת ישראל קיווה לפעולה צבאית, נשיא ארה"ב דאז ברק אובמה בחר בהפעלה מאסיבית של עיצומים כלכליים ולחץ מדיני. ואיראן אכן התקפלה, קובעים כותבי המאמר, וחתמה באביב 2015 על הסכם גרעין שעיקרו הגבלות על רמת ההעשרה של עד 3.67%, ועל מלאי האורניום המעושר שלה – עד כ-300 ק"ג.
את יתרת המלאי שכבר הגיע ל-12.5 טונות נאלצה איראן להעביר לרוסיה ובכך ויתרה לכאורה על האופציה הצבאית הגרעינית ל-15 שנים. בתמורה קיוותה ההנהגה של איראן להסרת הסנקציות ולהתאוששות כלכלית. תקוות שווא: משקיעי החוץ, שנוכחו לדעת שמשטר האייתולות והשליטה של משמרות המהפכה במגזרי משק מובילים לא נחלשו, העדיפו להדיר את רגליהם מטהרן. במקביל התברר, מוסיפים מחברי המאמר, שהסכם גרעין מתקופת אובמה אכן היה מלא בחורים ועיוותים.
ב-2018 הודיע הנשיא דונלד טראמפ על פרישה מההסכם. איראן הבליגה עד סוף כהונתו עד שבחורף 2021 הכריזה על כוונתה להעלות את רמת ההעשרה של אורניום ל-20% ולאחר מכן ל-40%. ביובש אופייני לכתיבתם מעירים השניים שכל מאמצי ממשל ג'ו ביידן לבלום בארבע שנות כהונתו את התנופה הגרעינית לא נשאו פרי. איראן המשיכה להעשיר אורניום בלי שום ריסון וככל הנראה בלי שום פיקוח. כך הגענו עד הלום.
תשומת הלב העולמית והישראלית ממוקדת בכ-500 קילוגרמים של אורניום איראני המעושר עד 60%, הקבורים תחת הריסות מתקני העשרה שהופצצו על ידי אמריקאים וישראל. לדעת מחברי המאמר: זהו רק "חלק קטן מהבעיה הגדולה" והיא כאמור מלאי של 11 טונות של אורניום, בדרגות העשרה שונות, המאוחסן היטב על ידי המשטר האיראני במרחבי המדינה ההרריים.
"להערכת מומחים מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית", הם כותבים, "המלאי הזה מספיק ליצור באמצעות מאמץ העשרה נוסף מתמשך עד 100 אמצעי לחימה גרעיניים". מומלץ לקרוא את הפסקאות הללו במאמר המצוטט פעמים אחדות כדי לתפוס את משמעותן הדרמטית. מדובר ב-100 פצצות אטום, לא ב-10. למימוש הפוטנציאל בנתה איראן כאמור תשלובת סודית במבוך המנהרות של הרים באזור איספהאן. צריך לזכור, מוסיפים הכותבים, שמפעל להעשרת אורניום "יכול לתפוס כעת שטח קטן מאוד, בגודל של חנות מכולת". זו אם כן המציאות המצטיירת במאמרם: מחדלים של שלושה נשיאים אמריקאים סללו את דרכה של איראן למדינה סף גרעינית בהיקף מצמרר.
לפי הערכות כלכלנים בבנק העולמי ובקרן המטבע הבינלאומית השיגעון הגרעיני עלה למשק האיראני בעשרים השנים שחלפו סביב טריליון דולר, שרוקן את כל הכנסותיה מיצוא נפט. חצי מהסכום הושקע ישירות במתקני הצנטריפוגות וברכישת חומרי גלם ופיתוחים מדעיים. החצי השני מבטא את אובדן הצמיחה והתוצר כתוצאה מהסנקציות הכלכליות הרב-לאומיות והסטת משאבי משק מייצור לגרעין.
העלות של החתירה לנשק גרעיני השאירה את התושבים עניים הרבה יותר ואת איראן חלשה הרבה יותר בהשוואה לשנות ה-80. כיום היא צל של המעצמה האזורית שהייתה כבר בימי השאה. אל מול קורבנות כלכליים כבדים שנכפו על העם על ידי הנהגה סהרורית, אין ספק: ויתור על המיזם שכבר עלה טריליון דולר לא יוכל להתחולל בלי שינוי משטר.
