בכובע שחור וחולצת אבלים קרועה עמד אביו של ימנו (בנימין) זלקה מחוץ לסוכת האבלים והניף את תמונת בנו המת. צעיר עם חיוך מאיר הפך לתמונה במסגרת לבנה. "בן שלי, תראה כמה הגיעו לכבודך", בכה האב בקול, בזמן שצעד בין ההמונים שהגיעו לנחם את המשפחה.
האסון של משפחת זלקה חשף אכזריות איומה שאורבת בכל פינה, אבל גם את פניה היפות של הארץ. אלפי ישראלים הגיעו אל אוהל האבלים בשביל לנחם את ההורים ואת בני המשפחה. חלק שותקים, חלק מדליקים נר. חלק מבקשים סליחה. הסטת המבט הפכה לשותפות. הנחמה נדרשת לאבלים, אבל גם לציבור. ובתוך האבל הגדול, היו גם אנשים מהשורה שהתגייסו לסייע למשפחה כלכלית. גם רשת "פיצה האט", שבה עבד ימנו, הודיעה שמשכורתו תשולם כל עוד הרשת קיימת, והקימה קרן כספית שתעמוד לבני ביתו.
כל המעשים הללו מגדירים את הישראלים לא פחות מהאלימות המתפרצת. ישראל היפה, ישראל של חסד ודרישה לצדק. "בן שלי, תראה כמה הגיעו בשבילך", זועק האב האבל, ובעצם לוחש: תודה שלא השארתם אותי לבד.
