כלל ידוע בהוליווד הוא שכמעט כל ההמשכונים הם "רימייקים במסווה": לוקחים שובר קופות שהקהל מתגעגע אליו, ומגישים את אותו סיפור בשינויים קלים. ההמשכון המאוחר לקומדיה האהובה מ-2006 קצת חוטא בחטא ה"עוד מאותו דבר": 20 שנה אחרי, אנדי חסרת הביטחון (אן התאוויי) שוב מוצאת את עצמה עובדת במגזין של הבוסית הביצ'ית בתבל, מירנדה פריסלי (מריל סטריפ), והכל בעולמות האופנה של מנהטן/פריז/מילאנו.
אלא שמהר מאוד אל התבשיל שרקח אותו צוות של הסרט הקודם — הבמאי דייויד פרנקל, התסריטאית אלין ברוש מקנה וגם אמילי בלאנט הקורעת וסטנלי טוצ'י שחזרו לתפקידי משנה מצוינים — נוספה קומה נוספת, שמצדיקה את קיומו. כי יותר משהוא סרט על אופנה עילית, זה סרט על מות העיתונות, ובאופן כללי על מות האנושיות והיצירתיות בעולם של מיזוגים, תאגידים חמדניים וחסרי סנטימנטים וכמובן מילת הבאזז לכל מה שרע בעולם בימינו, בטח בעיני הוליווד: AI. לא הנושאים שציפיתי לקבל בסרט הוליוודי קליל, שמשי וחייכני.
"ממילא כולם קוראים את המגזין שלנו בטלפון רק כשהם יושבים על האסלה בשירותים", אומר העוזר הנאמן בגילום טוצ'י, וזה נכון כנראה גם לקוראי הביקורת הזו. "פראדה 2" לא בהכרח מעמיק במיוחד, והעיסוק בנושאים הללו בו מזכיר פרק סטנדרטי ב"היורשים", שנראית לעיתים כמקור ההשראה המרכזי הפעם, אבל את מה שהוא עושה — הוא עושה טוב, מבלי להכביד ועדיין לבדר.
עוד נקודה לזכות הסרט: הוא מתייחס בכבוד עצום לנשים עובדות. "פראדה" עוסק בשלוש נשים — אחת מהן לעולם לא התחתנה ורק הקפיאה ביציות, שתי האחרות גרושות, ושלושתן מכורות לעבודה, וזה מוצג כדבר טוב. על התפיסה הזו, ה"נאורה" במונחי הוליווד השמרנית, מגיע לסרט ציון לשבח. אני נהניתי.
