מפעל 'חיים של יהודים' של הוצאת הספרים של אוניברסיטת ייל עומד לפני נעילתו, וזה בהחלט זמן מתאים וראוי לסכם את תרומתה של סדרת ספרים זו לחקר היהדות בשנים האחרונות. לאחר עשרות ספרים על חיי אישים בעולם היהודי, מתחומים שונים ומגוונים ולאורך הדורות, יש לומר כי למפעל ולעורכיו היו מטרות מהותיות החורגות מן הכוונה, הראויה כשלעצמה, להביא לקהל הקוראים ביוגרפיות קצרות ומסכמות ובלשון נהירה של אישים שעיצבו את היהדות לדורותיה. ובפסיקה זו אנו ניצבים מול דילמת היסוד של גיבוש רשימת הגיבורים. למקרא הנבחרת המפוארת של הכלולים בסדרה יהיו ודאי קוראים לא מעטים שירימו גבה ויתמהו מה לקרל מארקס ולרב קוק בתולדות עיצובה של היהדות? מהי יהדותו של אלפרד דרייפוס, לבד מקריאות האספסוף ביום השפלתו "מוות ליהודים"? החרם של רבני אמסטרדם לא בלם את כניסתו של ברוך בנדיקטוס שפינוזה לחבורת תיאודור הרצל, מרטין בובר ודוד בן-גוריון. שאלת היסוד שעורכי הסדרה, אניטה שפירא וסטיבן זיפרשטיין, נדרשו לה הייתה "מיהו יהודי?" מהי יהדותו של גיבור שנולד לא יהודי להורים שהתנצרו טרם לידתו ושבאחד מחיבוריו הנודעים לא נתקשה לאתר נימות אנטישמיות? והקושיה הנגזרת משאלת הזהות היא הדילמה הנצחית על מהותה של היהדות. האם העובדה שאדם נרדף ונרצח משום שרוצחיו זיהו אותו כיהודי מפקידה בידי רודפיו את ההכרעה מיהו יהודי ומהי יהדות?
בכל רשימה של גדולי היהודים לא נפקד שמו של הפילוסוף ולטר בנימין. שאלת קרבתו והבנתו של בנימין את מהותה של היהדות נקשרת, דרך הטבע, לתמורה המהפכנית שהתחוללה באותן שנים בארץ ישראל. לבנימין היו ידידים לא מעטים שחברו לרעיון הציוני, ואחדים אף הגשימו בחייהם את רעיון התחייה ועלו לארץ. ידידו הקרוב והמקור שאין ערוך לחשיבותו בפענוח חייו והגותו של בנימין, גרשם שלום, טרח לעדכן את ידידו ולא חדל ממאמציו לשכנע אותו לחבור אליו ואל ידידיו האחרים בירושלים. ולטר בנימין סבל כל חייו מקשיי פרנסה והשתכרות, ונדודיו הרבים לא הועילו בתחום זה. ניסיונותיו להצטרף לסגלי ההוראה באוניברסיטאות באירופה נתקלו בדחייה מוחלטת ולעיתים אף פוגענית. שלום עמל וטרח להסדיר לבנימין משרה של קבע בירושלים וניסה לפתות אותו להגיע לארץ. בנימין הבטיח לשלום שאכן יגיע ויבקרו בירושלים, ואף יבדוק את המשרה שתוצע לו — אך לא עמד בדיבורו. הוא דחה שוב ושוב את התוכניות. פיטר גורדון, שמלאכת כתיבת הביוגרפיה של בנימין הופקדה בידיו, משוכנע כי סירובו של בנימין להגיע לארץ ישראל, לא נבעה רק מטעמי פיזור דעת וחוסר אחריות. אף שהביוגרף מתקשה בהבאת הוכחה להתנגדותו העקרונית של בנימין, הוא טוען בתוקף כי רעיון חידוש הקוממיות היהודית מעולם לא שיכנע אותו. המחבר אף מוסיף ופוסק, כי גם לוּ עלה לארץ הוא לא היה שש להשתלב בה הרחק מחיי הרוח והחברה של אירופה.
מחברים לא מעטים שנבחרו לרשימת הכותבים אינם מתעלמים מן הקושי הזה ונותנים את דעתם עליו. הצורך לנמק, להצדיק ולתאר את יהדותם של הגיבורים שלהם מעניק לספרים שלהם, לעיתים, רבדים שלא יודגשו בביוגרפיות של אישים אלה שיהדותם אינה כלולה במסגרת התכונות הנדרשות והמצדיקות את כתיבתן. לפיטר א. גורדון יש ספקות קשים ומערערים למדי והוא אינו מעלים אותם.
• • •
ולטר בנימין היה אינטלקטואל מבריק, מבקר ספרות, תיאורטיקן תרבות וחברה. קשת הנושאים שהעסיקו אותו הייתה רחבה ומרהיבה, והוא ידע להפוך כל סוגיה שעסק בה לרכושו. היהדות, כלליה ותורתה וההיסטוריה היהודית לא נמנו עם רשימת הנושאים שעניינו אותו במיוחד. הוא לא זכה בחינוך יהודי בילדותו, וכל מה שידע על היהודים ומסורותיהם, מעט שבמעט, למד מידידו חוקר מקורות היהדות והקבלה, גרשם שלום. והוא מסכם בשאילה מדבריה של חנה ארנדט, עוד ידידה של בנימין: "מה שבנימין עשה מכל מה שמצא [בתחום היהדות] לא היה שונה מכל הדברים האחרים שמצא. הוא משה אותם כמו שולה פנינים מקרקעית האוקיינוס, מבריק אותם שוב ושוב עד שאינם שונים מכל הדברים האחרים שמצא".
לאחר מותו התפשט העניין במורשתו והגותו של בנימין. קובץ ההתכתבות בינו לבין גרשם שלום עורר ענין רב, וספרו של שלום 'ולטר בנימין: סיפורה של ידידות' (1987) האיר מסכת טרגית של חברות מופלאה. כתביו של בנימין, חלקם מקוטעים ולא שלמים, תורגמו לשפות רבות והתרגומים לעברית הנציחו את דמותו כהוגה רב עניין ובעיקר כפרשן שאין שני לו בהבנת המודרנה ותרבותה. ספרו 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני' נדרש לרוב בכתיבתם של מבקרי תרבות וקולנוע.
הקורא המבקש להתוודע למקורות השפעתו של בנימין ולתרומתו להגות המודרנית לא ימצא סעד רב בספרו של פיטר גורדון. הוא מזכיר את כתביו החשובים, אך בספרו הקצר אינו מעמיק בהבהרת חשיבותם. בימי חייו נתקל בנימין לא אחת בטענה שכתיבתו אינה מובנת. כשהגיש בשנת 1925 את בקשתו להתקבל לסגל ההוראה של אוניברסיטת פרנקפורט וצירף לבקשה את מחקרו 'מקורותיה של הדרמה הטרגית הגרמנית' דחו במוסד את בקשתו בטענה שקוראי החיבור לא הבינו "ולו מילה אחת" ממה שנכתב בו. מקריאת הביוגרפיה מתגבר הרושם שמחברה לא התאמץ יתר על המידה להבהיר לבוחנים בפרנקפורט מה הם לא הבינו.
בפתח ספרו מקונן פיטר גורדון על כך שחסידי בנימין מתרכזים מדי בתיאור גורלו וימיו האחרונים, ואינם מייחדים את העניין הנדרש בחייו וביצירתו. ולאחר שהתלונן הוא קורס בעצמו אל מעמקי המכשלה שהוא מאתר אצל אחרים. גורדון מגולל פעמיים, בפירוט ובהרחבה, את רגעי הטרגדיה הקשה. בפתח הספר ובסופו. הסיפור אכן קשה ונורא. לוולטר בנימין לא היו, אולי, "חיים יהודיים", אך מותו היה "יהודי" בכל מובן אפשרי.
את שנות חייו האחרונות בילה בנימין בפריז, בלא תעסוקה והכנסה מובטחים, מנותק מגרושתו ומבנו יחידו. קשריו ההגותיים והמחקריים הפגישו אותו עם אנשי "המכון לחקר חברתי", גולים מגרמניה, גיבוריה של "אסכולת פרנקפורט". בנימין קיים רשת ענפה של קשרים עם ראשי המכון. התכתב עם תיאודור אדורנו, מקס ורטהיימר וברטולט ברכט. כמותם אימץ נטיות ניאו-מרקסיסטית, אך גורדון מדגיש במיוחד כי לדרגת מרקסיסט מושלם וחסר ספקות לא הגיע בנימין מעולם.
מכריו של בנימין משנות חייו האחרונות בפריז מתארים בזיכרונותיהם אדם בודד ומנותק, חסר אמצעים המבלה את ימיו באולמות הקריאה של הספרייה הלאומית של פריז ובשוטטות אובססיבית ברחובותיה. בנימין היה ל-flaneur – ה"משוטט" הנצחי של רחובות פריז, אולי בחיפוש אחר מקורות נוספים ליצירה שבכתיבתה עסק באותם ימים, 'פרויקט הפסאג'ים', בחינה מדוקדקת ושיטתית של הפסאג'ים המקוריים של פריז שסימנו לדעת בנימין את מקורות יופייה וחינה המודרניים של העיר.
עם השתלטות הנאצים והסימנים המתרבים לפריצתה של מלחמת עולם, הבין בנימין כי הבריחה מצרפת היא מוצא החיים האחרון שנותר לו. אפילו מעט ידידיו מחבורת "המכון לחקר חברתי" נטשו את צרפת ועקרו לארה"ב. במכתביהם האחרונים אליו האיצו בו להשיג אשרת כניסה לארה"ב. כשיגיע לניו-יורק ידאגו גם לפרנסתו. הוויזה הנכספת הייתה לעיקר חייו, ומשהושגה הצטרף לחבורת עקורים שביקשו כמותו לחצות את גבול צרפת אל ספרד וממנה לחצות את האוקיינוס אל אמריקה. בנימין וחבורת הנמלטים הגיעו לגבול ספרד, אך הושבו לצרפת בטענה, שימים קודם לכן הורו השלטונות הגרמניים לכל המבקשים לצאת מצרפת להצטייד בהרשאה מיוחדת של הכובשים הגרמנים לצאת ממנה. ימים אחדים לאחר מכן בוטלה הוראה זו, אך בנימין איבד כל תקווה. במלון בפירנאים בספרד, כפסע בין החיים למוות, שם קץ לחייו בבליעת כמוסת רעל, ולצידו המזוודה הגדולה והכבדה שנשא עימו כל הדרך המאכזבת אל החופש. כשנשאל מדוע אינו נפטר מן המזוודה הכבדה, אמר כי הוא מנסה להציל את כתב היד של חיבורו האחרון: 'פרויקט הפסאג'ים' המקוטע.
פיטר גורדון מסיים את ספרו בהצהרה מאוד לא מקובלת לקוראיו: "בספר זה בחרתי לא לעסוק בהיבטים פחות מזהירים בחייו של בנימין – הנטייה להימורים, אי-נאמנותו ובגידותיו, מצבי הרוח הלא-צפויים שלו, נטייתו לנתק באחת ובאכזריות ידידויות שחדלו לשמש את צרכיו". מיותר לציין כי זו הפסקה היחידה בספר שאינה מלווה בסימוכין ובהערת הפניה. •
Peter E. Gordon, Walter Benjamin: The Pearl Diver (Jewish Lives(, Yale University Press, 2026, 203 pp
