ריצה בריצ'רץ'
המיתוג החדש של בנט הוא יכולות הניהול. הקמפיין שלו מדחיק אידיאולוגיה, מגייס מנכ"לים, מקפיד על אווירה של הייטק בכנסים, אבל אף רואה חשבון לא היה מאשר לו את החוזה שחתם עם לפיד.
מבחינת המספרים זו עסקה גרועה, כמעט מופקרת. יחס המנדטים בסקרים בינו לבין לפיד עמד לאחרונה על 1:3. כלומר, ליש עתיד הגיעו רבע מהמקומות ברשימה המאוחדת. בנט נתן ללפיד כמעט חצי. את ההסכם שגיבשו שניהם שמרו בערפל, והסתפקו באמירה כללית שבנט יקבל את רוב המקומות. אכן רוב, אבל שברירי. הדיווח הראשון היה על עשרה מתוך 30, בהמשך דובר על עשרה מ־24 ואפילו 12 מ־29. האמת נדיבה יותר עם לפיד: 12 מתוך 27 המקומות הראשונים יהיו אנשים שלו. 44 אחוז. לא ריצ'רץ', אבל קרוב.
הרוב הפנימי הזעום של בנט צפוי להתפוגג אם וכאשר גדי איזנקוט יצטרף גם הוא. ביש עתיד מתעקשים שגם בתרחיש של איחוד משולש, החלק שלהם יעמוד על לפחות שליש מהמקומות הריאליים. אם אכן כך, איזנקוט ששווה כפול מלפיד בסקרים ידרוש נתח גדול יותר. בנט, למרות שהסקרים חזו לו אישית יותר מנדטים מלשני שותפיו יחד, יסיים במיעוט חריג בתוך הרשימה, קטן מחלקם של איזנקוט ולפיד בנפרד – אבל בראש.
הניסיון של בנט בהייטק, אולי גם קווי האישיות שלו, גורם לו לחשוב כמו יזם: מבחינתו זה סבב משקיעים ראשון שנחוץ כדי להישאר במרוץ. הוא מוכן לדילול נוסף בסבב המשקיעים השני כדי להבטיח אקזיט ענק: שיבה ללשכת ראש הממשלה, והפעם ממרומי רשימה של כ־40 מנדטים. לפעמים זה עבד לו, אבל הוא גם התרסק. מהלך נועז הוא בהגדרה גם מהלך מסוכן יותר.
בנט מכוון לראשות הממשלה, אבל מותש מאד ממלאכת גיוס הח"כים החדשים, שממילא לא הצטיין בה בעבר. לעומתו, ללפיד יש מחסנית מנוסה ונאמנה. השאלה – נאמנה למי? זה לכאורה לא אמור לשנות כל עוד השם של בנט על הפתק והוא ירכיב את הממשלה, אבל זה מאוד משנה אם לא ינצחו בבחירות ותידרש פשרה יצירתית. גם גנץ הוביל את הקוקפיט המפורסם של כחול לבן למספרי מנדטים אדירים, אבל כשהחליט להצטרף לממשלת החילופים בקורונה, בלי לפיד, לחלוקה הפנימית הייתה משמעות מעשית דרמטית.
לפיד לא הביא הרבה מנדטים, אבל המון כסף. יחידות המימון של יש עתיד הן כ־30 מיליון שקל עבור 24 מושבים בכנסת הנוכחית. בנט גייס עוד כ־30 מיליון בערבויות. יחד הם הרשימה העשירה בישראל. יותר מהליכוד, בפער. כסף בקופה זה לא מספיק בלי לדעת איך ועל מה לפזר אותו. ללפיד יש מנגנון פעיל ושטח חזק. בנט מאמין בדיגיטל. את האסטרטגיה המשותפת הם עדיין לא כתבו.
המשאבים הם שיקול שעלול להכריע גם את איזנקוט. הוא בנה על יחידות המימון של לפיד, ועכשיו יידרש לגייס ערבויות כדי לאפשר לעצמו ריצה בנפרד. השאלה: בשביל מה? יו"ר ישר הרי הסביר באריכות מדוע האיחוד המשולש הוא צו השעה. יהיה לו קשה מאוד לתרץ עכשיו למה הוא נשאר בחוץ. העלבון מהמהלך שנעשה מאחורי גבו, עם הודעה טלפונית מאוחרת מדי, שבע דקות לפני שהעיתונאים הוזמנו, יתורגם אולי למחיר יקר יותר. אבל אם בסוף יהיה איחוד משולש, איש לא יזכור את הדרך. עד סוף הקיץ נדע את התשובה.
מרוץ המורשת
האפשרות שבנימין נתניהו לא ירוץ בבחירות היא ביטול הגרביטציה הפוליטית. קשה לנו לדמיין את היקום בלי כוח המשיכה ואת המערכת הפוליטית בלי נתניהו. ההערצה אליו, הסלידה ממנו והבריתות בעדו ונגדו הן אלו שמארגנות את הפוליטיקה הישראלית העכשווית. אם אין נתניהו, אין גם את גוש רל"ב, אין את ברית השותפים הטבעיים ואין גם את החרמות. אין מחנות מובהקים, אולי גם אין את הליכוד.
הרבה טוענים לכתר יש במפלגת השלטון: ישראל כ"ץ וגדעון סער, גלעד ארדן וניר ברקת, אמיר אוחנה, אלי כהן, יריב לוין, אולי גם מירי רגב. כל אלה רואים בעצמם מנהיגי הליכוד ביום שאחרי נתניהו. כשאחד מהם ייבחר, ספק אם כל האחרים יישארו תחתיו ויקבלו את הנהגתו. מה שקרה למפלגת העבודה והתפוררות השמאל אל המרכז יכולים להתרחש גם בימין.
רבים, בעיקר במחנה שלו עצמו, הספידו את נתניהו, אבל הוא שרד את כולם. ובכל זאת, במערכת הפוליטית התרחיש הזה נדון שוב באינטנסיביות. בחרדה או בפנטזיה.
הסימנים שנאספים: הסרטן שנתניהו הסתיר, הגיל, הליכי הגישור שמקדם נשיא המדינה, הסקרים הלא־מבטיחים, הלקחים שאולי הפיק מכישלון אורבן בהונגריה. האם יהיה דיל שיאפשר לנתניהו לרדת מהבמה הציבורית בצורה מכובדת? החיסרון הגדול הוא בסעיף המורשת: בלי הרחבה של הסכמי אברהם או הפלת המשטר באיראן, לנתניהו חסר הפרק האחרון בסיפור. מצד שני, מה שיוכל להשיג עד הבחירות, מתוך לשכת ראש הממשלה, ספק אם יוכל לקבל אחריהן. ולכן, אם יש סולם, הוא מוצב בבית הנשיא.
הרצוג הזמין את הצדדים לגישור לא פורמלי. הליך שלא קשור בסמכויות הנשיא, ובניגוד לגישור פלילי (שהוצע בידי הרכב השופטים כבר לפני שלוש שנים תמימות) גם לא עוצר את המשפט אלא מתנהל במקביל אליו. נשיא המדינה הוא גם עורך דין וגם פוליטיקאי, שני מקצועות שיידרשו במקרה הזה, אבל בסוף המו"מ צריך להתנהל בידי איש מקצוע – בינתיים זו תהיה היועצת המשפטית של בית הנשיא עו"ד מיכל צוק. עם זאת, ייתכן שאחד הסעיפים הראשונים בגישור, בהנחה שהצדדים יתייצבו, יהיה דיון בשאלה מי יגשר.
עו"ד צוק היא זו שהליך החנינה בידיה. הרצוג הגן על עצמו עד עכשיו באמצעות הפרוצדורה. הוא חיכה למחלקת החנינות במשרד המשפטים, עכשיו רק קצב עבודת היועמ"שית שלו מפריד בינו לבין הצורך לקבל החלטה. לכן ההליך החדש הוא פתרון נוח. כדי לא להגיד לא לחנינה, ערב בחירות, הנשיא אומר כן לגישור.
למה שזה יצליח הפעם? מבחינתו, עצם התהליך הוא כבר הישג. אבל יש גם שינוי במוזיקה – בכיר שמעורב במגעים טוען שהיועמ"שית בהרב־מיארה שינתה גישה. אולי בגלל המלחמה, טראמפ, או ההתרחשות במשפט עצמו, משהו בעמדה שלה התרכך. בסוף, אף אחד לא רוצה להיות הסרבן. הרי יש אקדח על השולחן. אם התביעה תסרב להתייצב, לנשיא תהיה לגיטימציה להתקדם לחנינה. אם פרקליטי נתניהו יכשילו, הוא לא יוכל להתלונן על הימשכות ההליכים.
מבחן גופמן
סירובה של היועמ"שית להגן על מינוי רומן גופמן לראש המוסד הבא הוצג השבוע בממשלה כשיא חדש של צביעות: גלי בהרב־מיארה עצמה מונתה למרות התנגדותו של גרוניס שראה בבחירה בה "מינוי של תת־אלוף לרמטכ"ל", אבל היא לא מסוגלת להגן על מינוי אחר שנתקל בהתנגדותו. זה אכן אותו גרוניס, אבל לא אותה ועדה. במינוי של בהרב־מיארה הוא היה בכובע של יו"ר ועדת איתור; ועדה שלא בודקת אם יש סיבה לפסול, אלא אם יש סיבה למנות. במינוי של גופמן הוא בכובע של יו"ר הוועדה למינוי בכירים. הוא לא בודק כישורים אלא טוהר מידות וסיבות לפסול.
ועדיין, אם היה זה רק גרוניס שמתנגד, לא משנה באיזה כובע, ספק אם היועמ"שית הייתה יכולה לחסוך מעצמה את הייצוג. הפעם יש הבדל נוסף: מתנגד חריף לא פחות מנשיא העליון לשעבר הוא ראש המוסד הנוכחי. היועצת המשפטית לממשלה מכירה את עמדתו של דדי ברנע נגד מינוי מחליפו. במסמך הסיכום שפירסמה הוועדה, ההתנגדות שלו למינוי מעודנת לעומת טקסטים שהשמיע בעל פה בתקופה האחרונה. ראש המוסד מודע לכוחו הבלתי מוגבל של הארגון שבראשו הוא עומד. לשיטתו, גבולות אישיים ומוסריים הם תנאי סף לתפקיד הזה.
הרמטכ"ל זמיר, מפקדו הישיר של גופמן, שגם נמצא ביחסי עבודה טובים עם ברנע, אמנם תמך במינוי ואף אמר לוועדת גרוניס שבעתיד האלוף גופמן עשוי היה להפוך לרמטכ"ל. אבל לשיטת ברנע, יש הבדל דרמטי בין צה"ל לבין המוסד, שעובד כמעט ללא פיקוח. בניגוד לצבא ולשב"כ, למוסד אין חוק מפורט שמסדיר את גבולות הפעלתו, וגם אין פיקוח אפקטיבי של ועדת המשנה. הוא כפוף ישירות לראש הממשלה.
אגב, ברנע, שמתכונן לסיום התפקיד שלו, נלחם כעת על המורשת שלו – אפרופו התדרוכים נגדו בעניין כישלון התוכניות להפלת המשטר באיראן. הוא, כמו נתניהו, ייבחן רק במרחק הזמן. ספק אם אותם תדרוכים מקורם בלשכת ראש הממשלה או דווקא בגורמים אחרים במערכת הישראלית. בכל מקרה, ההתנגדות לגופמן לא מבשרת בינתיים על התנגשות עם נתניהו לכל רוחב הזירות: את המינוי של ראש השב"כ דוד זיני, למשל, ראש המוסד מגדיר כמצוין, אך הוא מזהיר ממצב שבו בראש שני הארגונים החשאיים עומדים בו־זמנית אנשים שצמחו מחוץ להם. לברנע היו שני מועמדים מומלצים מתוך הארגון. אחד מהם הפך לסגן.
גם בלי ייצוג של היועמ"שית, הממשלה תשלח עורך דין פרטי מטעמה. זה יהיה רגע מעניין אם ראש המוסד יתבקש להגיש תצהיר לשופטים. מי ששוחחו איתו התרשמו שיש לו הרבה מה לומר.
לא הבטיחו לקיים
בליכוד היו בטוחים שהחרדים ישמחו: במכסת החקיקה הזעומה של מושב הקיץ נתניהו כבר החליט לקדם את חוק הגיוס יחד עם הארכת השירות. אבל הח"כים של יהדות התורה וש"ס מגמגמים פתאום. מתברר שהרבנים הליטאים, שנתנו אור ירוק לקיום הדיונים בוועדת החוץ והביטחון, לא מאשרים את ההצבעה הסופית. הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים.
הרב הירש, שנחשב דווקא לסמן הפרגמטי יותר, וזכור מהשיחה הממושכת באנגלית עם ראש הממשלה, החליף צד: הוא כבר לא בעד קידום החוק. אולי אלו ההשפעות האמריקאיות עליו. לפלג הירושלמי יש דומיננטיות בעולם הליטאי האמריקאי שבו צמח הרב הירש, משם גם מגיעות עכשיו תרומות לישיבות שבארץ, פיצוי על התקציבים שנחסמו. עבור הח"כים החרדים זה מפח נפש של ממש: הם עמלו קשה לנסח חוק משכנע. המושב הקרוב הוא חלון הזדמנויות אחרון בהחלט. אם בכלל. הרב לנדו, הבכיר יותר, טרם פרסם עמדה, אבל הוא נוטה להסכים עם שותפו להנהגה.
בעיתוי מאוד לא נוח מבחינתם סימן בג"ץ, שהתייאש מגיוס אפקטיבי של חרדים, את הסנקציות נגד המשתמטים: הנחה ברכישת דירה, בתחבורה ציבורית ובארנונה, וסבסוד מעונות יום. זו החלטה אולי חסרת תקדים. ייסוריו של השופט סולברג ניכרים בין סעיפיה. כשמרן הוא אמנם הקפיד לא להגיד לממשלה מה להחליט, אבל כמי שרואה כיצד היא מצפצפת על בית המשפט ועל החוק היבש, הוא כיוון אותה לסעיפים אופרטיביים ספציפיים עם לו"ז צפוף מאוד. ובכל זאת בבתי הרבנים מוטרדים יותר מהמעצרים על פני הכספים.
הרב הירש הודיע: במקום חוק, אני אצא לעוד סבב של התרמות עבור שנת הלימודים הבאה. אלא שעמדת היועצת המשפטית לממשלה כמה שעות אחרי, על שלילת סעיף 46 מתרומות לישיבות של משתמטים, עשויה לחסום גם את הנתיב הזה. ההכרה לצרכי מס חולקה באופן שיטתי על ידי גפני בשנותיו כיו"ר ועדת הכספים כמעט לכל עמותה חרדית אפשרית. המודל הכלכלי של המוסדות התורניים נשען עליה. וגם כך אלה ימים מורכבים: היחלשות הדולר שחקה את גובה התרומות מחו"ל. עולם הפוך. בסוף אולי דווקא עמדת היועמ"שית תשכנע את הרבנים לחוקק את חוק הפטור.
