גדי איזנקוט מיקם את המטה שלו בבניין משרדים חדש במזרח רמת-השרון, תאומו של בניין המשרדים שמשכן את המטה של בנט בצפון רעננה. החוזה הוא לשלושה חודשים, עם אופציה להארכה. אם תרצו, הסידור הזה מתאר, בחמש מילים, את המצב שאליו נקלע איזנקוט לאחר שבנט ולפיד החליטו לאחד שורות. התוכנית היא לרוץ ברשימה משותפת, ביחד וביושר, אבל האופציה לרוץ לבד, עד הסוף, עדיין על השולחן. כולם מכירים את איזנקוט המופנם, האנליטי, האיש שהמראה החיצוני שלו מזמין צ'פחה, אפילו חיבוק. לא בטוח ששותפיו לעתיד יודעים עד כמה הוא יכול להיות דעתן, נחרץ ועיקש.
על קיר החדר הצנוע שלו, לצד תמונות של בני המשפחה, תלוי פלקט גדול עם ציטוט שמיוחס לבן-גוריון: "טוב שיידעו אויבינו מבחוץ: ליד הגה ביטחון ישראל עומד אדם שאין לנצחו". הציטוט, עיבוד של משפט מנאום מסוף 1947, איננו מקרי; גם לא ההצבה החוזרת של בן-גוריון כמודל לחיקוי. לפני חודשיים וחצי הגיע איזנקוט למפגש עם כמה מהאישים הבולטים בגוש השינוי. "אקרא לכם את קווי היסוד שלי", אמר להם. הוא קרא והם אמרו מעולה, הכל מתאים, תוך עשר דקות נגמור בהסכמה. "לא אני חיברתי את המסמך הזה", אמר איזנקוט. "זה נאום של בן-גוריון בכנסת, במארס 1949".
מאז בנט ולפיד ניתקו קשר עם איזנקוט. הנתק נמשך מאז ועד השבוע.
הזמן שעבר שינה את מפת הכוח בתוך הגוש. גולן משמאל וליברמן מימין שמרו על יציבות בסקרים, הגוש כולו נשאר יציב, על סף שישים המנדטים, אבל במרכז נרשמו תזוזות: גנץ ירד עמוק מתחת לאחוז החסימה; אחריו לפיד חווה ירידה הדרגתית, ממספר מנדטים בן שתי ספרות לספרה אחת. התחזית הצביעה על המשך ירידה, עד מתחת לאחוז החסימה. יוסי שריד המנוח לימד אותי פעם את השיעור הזה לגבי מפלגתו. "כשמפלגה כמו מרצ מפסיקה להיות בון-טון היא מידרדרת", אמר. חברי הכנסת של יש עתיד עבדו קשה בוועדות, לפיד נשא נאומים מושחזים במליאה, אבל הבון-טון נדד למחוזות אחרים, טריים יותר. הוא נחת על הכתפיים הבלתי כריזמטיות בעליל של גדי איזנקוט.
לפיד הבין את חומרת מצבו והחליט לעשות מעשה. אני אומר את זה לזכותו: בתרגיל פוליטי מתוחכם הוא הציל את יש עתיד ואת עצמו מקטסטרופה אלקטורלית, מינה את עצמו לממליך המלכים בגוש, נתן לבנט את הראשות שנכסף אליה ו-24 יחידות מימון לבחירות. הוא עשה דבר נוסף: החזיר לכותרות את האופוזיציה, שנחשבה בעיני בוחריה לרדומה, תבוסתנית, נטולת עניין ציבורי, טלטל את הספינה. המערכת הפוליטית התמלאה ביוזמות, מוקדמות או בדויות: מפלגת ימין חדשה שתהיה גם פרו ביבי וגם אנטי ביבי, איחוד בין הנדל לליברמן, איחוד בין איזנקוט לגולן. התקשורת חיבקה את האירוע.
האיחוד חיזק את ההסתמכות של בנט על התקדים ההונגרי: מגיאר הימני הקים קואליציה מקיר לקיר, והביא את הקולות מימין שהביסו את אורבן.
לתרגיל היה מחיר. הצוות של איזנקוט התכנס למחרת לדיון, בניסיון להבין איך ישפיע האיחוד על הגוש כולו ועל מפלגת ישר! במיוחד. האם האיחוד מקרב את הגוש ל-61 מנדטים, היעד הנכסף, או מרחיק אותו משם. איך יגיבו המתלבטים, איך יגיבו המצביעים לראשונה, איך יצביעו הערבים שעשויים לתמוך במפלגה יהודית. הסוקר מנו גבע עובד גם עבור איזנקוט, גם עבור בנט, גם עבור ערוץ 12. כולם רואים את אותם המספרים. לפי המספרים שלו האיחוד בין בנט ללפיד תופס את המקום התשיעי או העשירי – תלוי בקטגוריית המצביעים – במשיכת הקולות הצפים. כל קטגוריה וההסתייגות שלה מבנט, לפיד או מהשותפות ביניהם. כאשר יתפוגג הוואו, כאשר ישקע האבק, כך האמינו אנשי איזנקוט, הקסם ייעלם.
יש להם אינטרס, כמובן. כאשר מתקיימת מסיבה בשכונה גם למי שלא רצה להשתתף לא נעים לעמוד בחוץ. האיחוד השאיר את איזנקוט לא רק מחוץ למסיבה – הוא איים למקם אותו גם מחוץ לקונצנזוס שמאחד את מתנגדי הממשלה. המטרה המוסכמת היא להעיף את הממשלה הנוכחית. מי שמציב מכשולים, לא חשוב על מה ולמה, ייזרק מהדרך.
ביום ראשון אחר-הצהריים טילפן לפיד לאיזנקוט. השיחה התבצעה בחמישה לחמש, חמש דקות לפני שיצאה ההודעה לציבור. אחרים זכרו שבע דקות. איזנקוט בירך מיד, עם כל הבלה-בלה-בלה שנדרש ברגעים כאלה, אבל האירוע שרט את שריטתו. לפיד הגדיל לעשות: למחרת הוא הודיע שהוא מוכן לוותר על מקומו כמספר שתיים ברשימת "ביחד" כדי לפנות מקום לאיזנקוט. בציבור נתפסה ההודעה כמחווה של נדיבות, המבוגר האחראי תורם עוד נכס לטובת הכלל. הוא הבין את האירוע טוב יותר, כמאמץ נוסף לבודד אותו, לגמד אותו, לאלץ אותו. מה ששרון עשה לנתניהו בנאום "גם ביבי, גם ביבי" עשה לפיד לאיזנקוט.
לשרטת יהיו השלכות על יחסי האמון בצמרת הממשלה הבאה, אם וכאשר. יריביו וגם ידידיו של איזנקוט יודעים שהוא לעולם לא שוכח. כמו תמיד, הוא סיכם את האירוע באמירה סרקסטית: זה כמו מלחמת יום הכיפורים, אבל במקום שהמצרים והסורים יילחמו נגד ישראל הם נלחמו אלה באלה.
אוויר פסגות
האיחוד מעמיד במבחן את היכולת של איזנקוט להתנתק ממה שקרה ולהסתכל קדימה. כמוהו כמ"פ בגולני שבחר מסלול לניווט וגילה שהדרך חסומה. עוצרים ומחשבים מסלול מחדש. היעד נשאר כשהיה – השגת רוב שיאפשר להקים קואליציה יציבה בלי נתניהו. הוא משוכנע שנתניהו יפסיד בבחירות: האופטימיות היא סם החיים של כל מי שמתמודד בבחירות.
הסירוב שלו להצטרף כרגע מנומק בתקווה להביא לגוש, בזכות הפופולריות שלו, קולות חדשים. זה הרציונל. אבל מתחתיו מתגבש משהו נוסף: ביטחון הולך ומתגבר שהוא יכול להיבחר וגם ייטיב לכהן בתפקיד ראש הממשלה. הוא ולא אחר. משהו השתנה אצלו בשבועות האחרונים: הוא נושם אוויר פסגות. אפילו המראה החיצוני שלו השתנה קצת - הוא הוריד בשנה האחרונה 11 ק"ג.
הטייס האגדי יפתח ספקטור התקשר אליו. למה אתה מסרב להקים ממשלה עם מפלגה ערבית, שאל אותו. הערבים הם 20 אחוז מאוכלוסיית ישראל.
"שים לב למה שאמרתי", השיב איזנקוט. "אמרתי ממשלה ציונית וממלכתית. ממלכתית זה כולל גם את הערבים, גם את החרדים. כל מי שנכנס צריך לעמוד בשלושה תנאים: ישראל יהודית ודמוקרטית; ערכי מגילת העצמאות וחובת שירות, צבאי או אזרחי".
אולי אני טועה, אבל אני מניח שמנצור עבאס יכול לעמוד בתנאים האלה. איזנקוט, בניגוד לבנט ולפיד, לא פוסל מכל וכל שיתוף פעולה עם מפלגה ערבית, גם לא עם מפלגה חרדית. זה מעניין.
אנשים אוהבים אותו. כשנסע בשבוע שעבר להתנחלויות בשומרון, לאריאל, ברקן, פדואל ועוד, תושבים קיבלו אותו בכבוד. זה לא אומר שיצביעו בשבילו. צריך לזכור בהקשר הזה את הסיסמה שאיתה רץ אהוד אולמרט בבחירות לעיריית ירושלים ב-1993, מול טדי קולק. "אוהבים את טדי, מצביעים אולמרט", אמרה הסיסמה. היא שכנעה רבים.
הפוסטים שהוא מפרסם אומרים בדרך כלל את מה שמקובל על כל מתנגדי הממשלה. לפיד ובנט יכלו לחתום עליהם בלי למצמץ. אבל הוא תומך בפתרון שתי המדינות, בניגוד לבנט, ובהסכמי אוסלו. ואולי רלוונטי יותר כרגע, הוא ברור מאוד בביקורת שלו על המלחמה באיראן ובלבנון. הוא לא חושש לקרוא למלחמה בשתי החזיתות כישלון.
הוא מוצא כשל לוגי במערכה נגד איראן. המטרות שהציבה הממשלה – פירוק פרויקט הגרעין, הטילים והפרוקסים, דורשות שהמשטר יתקיים ויפעל. המטרה הרביעית, הפלת המשטר, סותרת את שלוש המטרות הראשונות. האיראנים, הוא קובע, משיגים ניצחון באמצעות אי-הפסד. כך גם בעזה, מול חמאס, ובלבנון, מול חיזבאללה. כל התוכניות שנהגו בצה"ל, מכת ברק בעזה, נשף סיום בלבנון, כל ההישגים הצבאיים, בוזבזו. 15-30 מיליארד שקל ירדו לטמיון.
לבנון מקוממת אותו במיוחד, אולי משום שהיה מעורב, כאלוף פיקוד צפון, כראש אגף המבצעים וכרמטכ"ל בתכנון שורה של מהלכים צבאיים שאמורים היו לפתור את בעיית לבנון, אחת ולתמיד. אין לחימה בלבנון, הוא קובע. צה"ל מתמרן לרוחב, בין חמישה לעשרה קילומטר פנימה. היה צריך לעשות הרבה יותר בשטחים גדולים בהרבה, גם בביירות. נכנסנו לביצה. המחדל של אחרי 7 באוקטובר חמור מהמחדל של 7 באוקטובר.
באחד מדיוני הקבינט בתחילת המלחמה, כשאיזנקוט היה שר בלי תיק וחבר קבינט, נתניהו הפליג בדיבור על ישראל כספרטה מודרנית, סופר ספרטה. איזנקוט נתן לו שיעור בהיסטוריה. ספרטה, אמר, הייתה פרוקסי איראני. על מה היא נפלה? היא נפלה על אחוזי גיוס נמוכים, שליטה בעם אחר והיעדר לימודי ליבה.
איזנקוט בישר השבוע על הצטרפות שאול מרידור למפלגה שלו. מרידור, ראש אגף התקציבים לשעבר, הוא דור שלישי בפוליטיקה. אם אינני טועה, בפעם הראשונה בישראל מתייצב מועמד מדור שלישי: סבו אליהו היה ממפקדי האצ"ל וחבר-כנסת בסיעת חירות; אביו דן היה מזכיר ממשלת בגין ושר בשורה של משרדים מרכזיים.
ברשת לא כולם אהבו את הרכש החדש. "מתי תצרף לרשימה שלך מרוקאי?" שאל אחד הגולשים. איזנקוט ענה לו בשאלה: "מרוקאי חוץ ממני?"
לא נעים
"ביחד", השם שבחרו בנט ולפיד לרשימה המשותפת שלהם, הוא הברקה. חשבתי על שרת התחבורה מירי רגב, שמילאה את תחנות הרכבת ואת הכבישים הבינעירוניים בשלטי "יחד ננצח". לא נעים. יש להסיר את השלטים האלה מהמרחב הציבורי, ויפה שעה אחת קודם.
הנורמלי החדש
השבוע, מתחת לרדאר, התקיימו בחירות מקומיות בשטחים. למרבה הפלא, הן התקיימו לא רק בגדה המערבית – גם ברצועת עזה. מיליון עקורים ויותר חיים תחת שלטון הולך ומתעצם של ארגון טרור, באוהלים, בסכנה יומיומית לחייהם, לבריאותם, ערים כמו רפיח, בית חאנון, בית להיה, נמחקו כליל מעל פני האדמה, העיר עזה הייתה לתל חורבות, אבל בדיר אל-בלח הגיעו ביום בהיר 20 אחוז מהבוחרים לקלפיות, הוקמה קואליציה ונבחר ראש עיר חדש. חגיגה לדמוקרטיה.
מטורף? אולי זה הנורמלי החדש. מתחת לתוכניות המגלומניות של טראמפ והתוכניות המגלומניות הנגדיות של סמוטריץ' וחבורתו מתעצבים החיים בעזה המחולקת: חמאס מזה וצה"ל מזה. שקט תמורת שקט, כמו לפני 7 באוקטובר, ורצועת ביטחון שעבודה שקדנית של די-ניינים וחומרי חבלה מרוקנת אותה מכל סימן של חיים. זה מה שצה"ל יודע לעשות, גם בעזה, גם בדרום לבנון.
בשבוע שעבר ירדתי לרצועה. אל"מ א', מפקד חטיבת כפיר, לקח אותי לסיור בשטח שמוחזק על-ידי צה"ל, ממזרח לקו הצהוב. למדתי שמאז הביקור הקודם שלי בשטח השתנו כמה דברים.
למדתי, בין השאר, שברצועת עזה אין יותר מגננים. המתחמים שהקים צה"ל בין גבול העוטף לשטח בשליטת חמאס נקראו מגננים כדי להדגיש את זמניותם. אפשר לפרק אותם, אפשר לשנע אותם: כאלה הם, קלים וניידים. בהחלטה מלמעלה המגננים הפכו למוצבים. מוצב הוא מתחם של קבע. מה אומר שינוי השם? הוא אומר, אנחנו כאן כדי להישאר.
אחד המוצבים ממוקם במרכז הרצועה, מול דיר אל-בלח. במוצב פועל בית כנסת, עם שלט גדול שמכריז על קיומו. קראוונים משמשים למגורים. מתחת לסככה הציבו מכשירים לאימוני כושר. סוללת עפר גבוהה, להגנה, מקיפה אותו מסביב. הצבא הקים שורה של מוצבים כאלה לאורך מה שמכונה "רכס ה-80", למרות שאין כאן רכס שראוי להתכבד בו, רק תילי חול, והפרשי הגובה קטנים. בין מוצב למוצב מפרידים 2-3 קילומטרים. "אנחנו קו ההגנה הראשון ליישובי הנגב המערבי", אמר א', המח"ט. "התכלית היא ליצור מרחב אבטחה אפקטיבי, לזהות איומים על קו המגע ובעומק הרצועה, לפגוש את האויב ראשונים".
בינתיים הכוחות עסוקים במיפוי והריסה של התשתית התת-קרקעית שבנה חמאס. עבודת ההריסה עומדת לפני סיום. תעלת נ"ט נחפרה לאורך הרצועה, קרוב לקו המגע. קצת מערבה ממנה משתרך הגבול הזמני בינינו לבין חמאס, הקו הצהוב. מכונות קידוח מבצעות מה-שמכונה קידוחים סטטיסטיים, בתקווה לחשוף עוד תת-קרקע. די-ניינים הורסים את מעט הבתים שנותרו. שטחים שהיו מעובדים עוברים חישוף. כל מה שיישאר בשטח שבשליטת צה"ל הוא חול ופסולת בניין.
כאשר עזתים מנסים לעבור את הקו, חמושים או לא חמושים, הם נורים; כאשר חמאס מרים עמדת תצפית העמדה מושמדת; זה מה שמותר לצה"ל לעשות כרגע בתחום שבשליטת חמאס.
מילת המפתח היא בינתיים: בינתיים חמאס לא מפרק את נשקו: הוא מתייצב, שולט, מרחיב שורות; בינתיים האמריקאים, שאמורים לנצח על שיקום הרצועה, מניחים לצה"ל לעשות בשטח כראות עיניו, בתנאי שלא יפר את הפסקת האש; מפעם לפעם קצין אמריקאי מגיע, מסייר והולך; בינתיים שרי ממשלת הטכנוקרטים הפלסטינית מבלים בבתי מלון בבירות האזור: השטח לא מכיר בקיומם. תשומת הלב עברה למצרי הורמוז, לפקיסטן, לביירות. עזה חזרה להיות הערת-שוליים במלחמות המזרח התיכון.
בינתיים.
תקראו לזה מעבר מקרב התקפה לקרב הגנה; תקראו לזה מעבר מלחימה לשגרה, מכתישה לדשדוש. היינו במעברים האלה לאורך כל המלחמות שלנו, ובדרך-כלל זכרנו אותם לרעה.
אש נק"ל של כוחותינו, רובה אחד, אולי שניים, מפירה את השקט. טנק מאבטח את הכוח שעובד לאורך הקו הצהוב. דגל אדום מסמן את מיקומו. השטח בשליטה פלסטינית שקט, כמעט דומם. לא שומעים צפירת מכוניות, רעש מכונות, אפילו לא תפילת מואזין. השקט מתעתע, כמו לפני 7 באוקטובר. לפני שבועות אחדים נשמע פתאום שטף יריות מתוך דיר אל-בלח. הכוחות נדרכו, עד שהתברר שבעיירה חוגגים חתונה.
שתי אוגדות מחזיק צה"ל בעזה, שש חטיבות. המפקדים עושים מה שהם יכולים כדי לנטוע בחיילים תודעת דחיפות. השגרה מרדימה, מזמינה אסון. מאה מחבלים חוסלו בשבעת השבועות האחרונים ברצועה כולה, בהם מג"דים ומ"פיים. שמונה קילומטרים של תת-קרקע נחשפו. האם המספרים האלה ישנו במשהו את האיום מעזה בעתיד? ספק גדול.
