קוז'וך, תתעורר / ליאור בן עמי
תזכירו לי רגע, פשוט אני לא מפוקס הבוקר, ורוצה שניונת לוודא: זו שמפשלת עכשיו, נו, זו עם היובש בפה, הברכיים שעושות קולות של מתנגשות אחת בשנייה, והמבט של מה-לנו-ולצלחות-גם-לא-חד-פעמי - זו אותה הפועל באר-שבע של דאשתקד, מאצטדיון טרנר, רחוב אצ"ל 2, מיקוד 8448902? זו שבשלב דומה של העונה שעברה, אחרי ריצת מרתון יציבה, מלאת השראה, איבדה את האליפות בגלל שלושה וחצי משחקים של, ובכן, מחסור בניסיון, מחסור בנחישות, מחסור בקור רוח, כל התשובות נכונות?
ותזכירו לי, מחילה, שוב, רק כדי לוודא: זה שעומד שם על הקווים או יושב, ידיים שלובות או מנפנפות, או תופסות את הראש, זה שנותן לאליפות לנזול לו מהקבוצה, זה לא ההוא שהיה שם בעונה דאשתקד, נו, רן קוז'וך משהו.
אוקיי, אז זהו, כן, זכרתי משהו כזה, ובעיקר מישהו כזה. אם בעונה שעברה לא הייתה יותר מדי מחלוקת לגבי מי אחראי לפספוס האליפות, ורק דיברו על נסיבות מקילות - מאמן בלי ניסיון, מאמן שנפל טרף לווינריות של המכביזם, מאמן שמתפאר, בלתי שבירים וזה, בניגוד לכללי המנחוס המקובלים – אז גם עכשיו לא צריכה להיות מחלוקת. רק שהפעם, כלומר בינתיים, הנסיבות הפכו פחות מקילות. קוז'וך כבר פחות חסר ניסיון. ובעיקר, הוא אמור להיות למוד מאיבוד העשתונות הקודם. הרי הייתה לו עונה שלמה להתכונן לרגע שבו הלחץ יגיע.
על פניו, כשרואים את באר-שבע, לא עולות שום טענות מקצועיות. קוז'וך יודע לבנות קבוצה, להעמיד אותה, לרוץ איתה. שחקנים שלא פוגעים במקומות אחרים פורחים בבאר-שבע. זה לא מובן מאליו. הגנה יציבה, מרכז שדה הכי טוב בליגה, חלוץ מעולה שלא היה שנה שעברה. קבוצתית, לחץ גבוה, משחק שוטף.
הכל ישנו. את נקודת התורפה אתה לא מזהה במבט ראשון. אבל אז מגיעה המחצית השנייה נגד בית"ר ירושלים, והקבוצה השולטת במגרש וביציעים, במקום לתת עוד שניים, מאבדת ריכוז, נסוגה, מורידה ראש. וזה כבר לא אירוע מקצועי. זה אירוע מנטלי.
אם בעונה שעברה חשבנו שהפוביה של באר-שבע זו מכבי ת"א, אפשר להסכים, למרות הגול האחרון שספגה ממכבי ת"א על הבאזר, שהפוביה של באר-שבע זו באר-שבע.
ובינתיים נראה שיש פה קבוצה, שההתמחות הנרכשת שלה היא בלבנות מגדל גבוה, גורד שחקים, לבנה אחרי לבנה, נקודה אחרי נקודה, ואז למוטט אותו ברגע וחצי. נדרש מאמן שיוכיח אחרת.
השפיץ של השחקנים / ניר צדוק
לרן קוז'וך, איך אומרים, לא חסר. זה קצת מוזר לחפש אשמים היכן שעדיין לא התרחש פשע – הפועל באר-שבע היא הקבוצה הטובה בליגה, והיא עדיין יכולה לזכות באליפות – אבל דווקא בשל כך, אי-אפשר להתכחש לכך ששוב, בדיוק בזמן הזה של השנה, הרגל שלה מונפת בכיוון הכללי של הדלי.
אם לא אשמים, נחפש אחראים. התיק נגד המאמן כותב את עצמו. אם בעולם הייתה רק תוכנית א', והחיים לא היו מאלצים לפעמים לייצר תוכנית ב', באר-שבע הייתה מבטיחה אליפות כבר בעוד משחק או שניים. כשקורה מה שקוז'וך רוצה, אי-אפשר לעצור את באר-שבע.
ומה קורה כשלא קורה? מתוך 63 השערים שכבשה באר-שבע, רק 12 נכבשו מהדקה ה-60 ואילך. זה נתון שאפשר לקרוא כמחמאה – היא הבקיעה 81% משעריה ב-66% מהזמן – אבל גם כבעיה. ברגעים במשחק בהם באר-שבע צריכה להגיב או להכניס רגליים רעננות מהספסל, היא מתקשה לעשות את זה. למעשה, מאז השער הבלתי נשכח ההוא של שי אליאס בדקה ה-88 במשחק תשעת השחקנים מול נתניה בעונה שעברה, באר-שבע הגיעה 14 פעמים לדקה ה-80 כשהיא לא ביתרון. רק פעם אחת היא ניצחה. רק חשבו מה בית"ר עשתה מהדקה ה-90 ואילך העונה. קוז'וך לא מאמין בשחקן ה-12 ואילך, והתמורה שהוא מקבל בהתאם. האם הוא לא מאמין בגלל התרומה המועטה או שהתרומה המועטה היא בגלל היעדר החשיפה? ביצה ותרנגולת.
אבל למצוא את הבעיה בבאר-שבע בתיאוריה יהיה לא נכון. האם ניתן היה לעשות דברים אחרת? בהחלט. מה שעוד יותר מוחלט הוא שאם באר-שבע נפלה בשני המשחקים האחרונים, זה לא על הראש, אלא על השפיץ של הנעל. השחקנים – מהטוב שבהם, קינגס קאנגווה, ועד לשחקני הרכב כמו הלדר לופס וג'יבריל דיופ – ביצעו ברגעי ההכרעה של המשחקים מול בית"ר ירושלים ומכבי ת"א טעויות שלכל מאמן, וקוז'וך ביניהם, אין כל נגיעה אליהם.
קוז'וך הוא זה שהחמיץ משלושה מצבים בטוחים ביתרון 1:2 על בית"ר? הוא זה שתפס בחולצתו של טימוטי מוזי על סף הרחבה בדקה האחרונה? הוא זה שפיספס את המסגרת בתוספת הזמן בבלומפילד, או שוב קאנגווה? הוא הרחיק ברשלנות את הכדור לחוץ והעניק למכבי מתנה שהפכה לשער של דור פרץ, או דיופ? קוז'וך אינו מושלם, אך הוא בנה בבאר-שבע קבוצה שהיא הדבר הכי קרוב לשלמות בכדורגל הישראלי. אי-אפשר לקרב לבאר יותר ממה שהוא קירב. לשתות יכולים רק השחקנים. למזלם, בבאר הזאת עדיין יש מים, והם עדיין צמאים.
