מה משותף לדוביד שוייצר, זאביק זלצר, שלמה שרף, יצחק שום, שמעון שנהר ויוסל'ה מרימוביץ'? כל המאמנים הבכירים והמעוטרים הללו בחרו לקבוצות שלהם את שלמה קירט. כולם רצו שהנכס הזה יהיה בצד שלהם, ולא מולם. עם 24 הופעות במדי הנבחרת, חלקן במשחקים בעלי פרופיל גבוה, ברור מדוע קירט נחשב לאחד השחקנים המשמעותיים בדורו - תחילה כחלוץ ובהמשך כמגן.
קירט, שהלך לעולמו בסוף השבוע האחרון בגיל 72 מפגיעת רכבת ברחובות, היה שחקן שהקהל פשוט התחבר אליו. מעבר ליכולת הטכנית ושליטתו המוחלטת בכדור, הוא היה מאותם שחקנים שמשאירים הכל על המגרש. הוא נתן את טיפת האנרגיה האחרונה בכל משחק, והיו לו הרבה כאלה.
דרכו החלה במכבי שעריים. עוד לפני שמלאו לו 16, הוא כבר עלה לקבוצה הבוגרת ששיחקה אז בליגה הבכירה, שם שיתף פעולה עם אחיו הבוגר והכוכב, יהודה. קבוצת השכונה הרחובותית, שרוב תושביה היו יוצאי תימן, הייתה אז כוח שיש להתחשב בו. זלצר, אז מאמן מכבי פ"ת, זיהה את הפוטנציאל ונסע לרחובות כדי לראותו מקרוב. ההחלטה הייתה מיידית: החלוץ הצעיר הוחתם, ותוך חודשים ספורים עבר הסבה לעמדות המגן הימני והבלם.
ברמת המועדונים, קירט היה קבלן גביעים. הוא תרם לשתי זכיות של בית"ר ירושלים, כולל הגמר הבלתי נשכח ב-1979 מול 50 אלף צופים באצטדיון ר"ג (1:2 על מכבי ת"א). את הגביע השלישי הניף במדי בני-יהודה ב-1980, לאחר גמר מול הפועל ת"א שהוכרע בפנדלים. למרות ההצלחות בגביע, האליפות חמקה ממנו פעם אחר פעם. האכזבה המרה ביותר נרשמה בעונת 1983/4 בבית"ר ירושלים, כשקבוצתו שמטה יתרון של 13 נקודות ואיבדה את התואר למכבי חיפה.
קירט היה דמות של ניגודים. מצד אחד, אדם אהוב על חבריו, לוחם אדיר שבלט בחיוך המפורסם שלו עם גומות החן שהפכו לסימן היכר. מנגד, הוא החזיק בדעות פוליטיות ימניות נחרצות ויוצאות דופן בנוף הכדורגל של אז. הוא לא היסס להטיח האשמות בשחקני הנבחרת הערבים, וטען כי אינם מחויבים לסמל ולהמנון. אחת מהתבטאויותיו אלו הובילה לסיום דרכו במדים הלאומיים. רפעת טורק, שנפגע מהדברים, הגיע עד לביתו של המאמן מרימוביץ' בתביעה להרחיקו. מרימוביץ' נענה, וקירט קיבל את הנקודה השחורה בקריירה הבינלאומית שלו.
גם לכותב שורות אלה, שסיקר את קירט לאורך שנים, היו השגות קשות על דעותיו. היה קל מאוד לאהוב את קירט האדם, אך קשה היה לקבל את יחסו לשחקנים הערבים. ביום פרידתו, אבחר לזכור את הצד החיובי והספורטיבי שבו.
