אושוויץ, וידוי: הייתי הרופא היהודי של מלאך המוות // מיקלוש ניסלי } תרגום: צילה אלעזר } אחוזת בית } 206 עמ'
זהו רגע השיא של הספר הזה? זה לא כאשר הרופא ההונגרי-יהודי מיקלוש ניסלי מגיע אחרי ארבעה ימים בקרון רכבת מצחין מטרנסילבניה למחנה ההשמדה אושוויץ בחודש מאי של שנת 1944 ביחד עם אשתו ובתו בת ה-14, הוריו ואחותו. זה גם לא כאשר ניסלי רואה את יוזף מנגלה עומד ברציף ומבצע את הסלקציה, שולח את הוריו ואת אחותו שמאלה לתאי הגזים. הוא גם לא כאשר נותנים לו חליפה ושולחים אותו לעבוד בחדר נתיחות כדי לכתוב דוחות על גופות, רצוי בעודן חמות, בלב מכונת ההרג. זה גם לא כמה אפיזודות קטנות לכאורה, התרחשויות אגביות, שלפתו את גרוני בכוח השפעתן.
במרכזה של אחת מהן נערה בת 16 שנשארה חיה מתחת לערימת הגופות בתא הגזים, כי במקרה נפלה ארצה עם הפנים אל רצפה רטובה, וגז הציקלון אינו פועל בלחות. ניסלי מצליח להחיות אותה בזריקות. הוא משתדל אצל אחד הסדיסטים בדרגת אוברשארפירר להציל נפש אחת ולתת לה להצטרף לקומנדו של הנשים. הוא מבטיח לו שהיא לא תספר לאף אחת שיש במחנה תא גזים ושהיא נשלחה אליו ישירות מהרכבת. המרצח פוסק בהיגיון. "נערה בת 16, בתמימותה הרבה, תספר לאדם הראשון שתפגוש מאין באה, מה ראתה ומה חוותה".
בחדר המנועים היא מקבלת כדור בעורף, שמבטיח את מותה בייסורים, ממש לא במוות מיידי. זו הייתה שיטת רצח נפוצה באושוויץ, על פי עדותו של ניסלי, אחרי מיתה בגז, שריפת אנשים, נשים, תינוקות וילדים באש חיה, רצח בזריקות כלורופורם, בפצצת זרחן, בשריפת להביורים ובשילוב של יריות והשלכה אל בור מוות. האיש בעל הדרגות אפילו לא מבזבז על הנערה את זמנו, ושולח אדם אחר שיעשה במקומו את העבודה. אולי כל פרק הוא רגע שיא בספר הזה, 'אושוויץ, וידוי: הייתי הרופא היהודי של מלאך המוות', שראה אור ב-1946, ותורגם לעברית לראשונה לפני כ-40 שנים בהוצאה שהתמחתה בהדפסת ספרי קודש. תרגומו מחדש, אפילו שנעשה מהשפה האנגלית ולא מן ההונגרית שבמקור, הוא מעשה נחוץ מאין כמותו, וראוי שכל ישראלי יישב ויקרא את הספר הזה, שכל מורה להיסטוריה יניח עותק בכיתתו אל מול התלמידים, שאולי מחפשים ניצולי שואה חיים כדי לשבת איתם בסלון ולהצטלם איתם לאינסטגרם, אבל כדאי שיחפשו את ניצולי השואה שכבר מתו, וכתבו על כך בפירוט רב.
צילה אלעזר תירגמה לעברית בהירה, שמעבירה בקפדנות את לשונו הרפואית-טכנית של המחבר-העֵד, ושמרה היטב על הטון הצונן, הכאילו בלתי מעורב רגשית של ניסלי. ניסלי מצהיר בפתח הספר שכתב "בצמידות מוחלטת למציאות, בלי שמץ של הגזמה, מתוקף היותי עד ראייה", והפריד בין עדותו ובין עשייה ספרותית: "בכתיבת הספר הזה אינני נושא את עיניי להצלחה ספרותית כלשהי".
במשך שנים רבות היה ספרו זה של ניסלי המקור היחיד על הניסויים המזוויעים שביצע מנגלה, שנועדו גם ליצירת מוזיאון של שלדים וגופות משומרות, ועל פעילותו של הזונדרקומנדו באושוויץ. למרות ויכוחים שנתגלעו בין היסטוריונים למקרא הספר, וחשד לכמה אי-דיוקים עובדתיים, שוליים ביותר בעיניי, זוהי עדות פורצת דרך, שנכתבה בסמוך לשחרור מהמחנה, כלומר: כשהאירועים עדיין טריים. ידוע שככל שהתרחקו העדים מן התופת כך השתנו הזיכרונות בהתאם למה שציפו מהם לתאר ובהתאם למה שהנפש מסוגלת להכיל או להדחיק, כי הטראומה איננה רק תוצאה של הרס, אלא חידת הישרדות.
ויכוח היסטוריונים בשאלה כמו "האם היו למורדי הזונדרקומנדו חמישה מקלעים ו-20 רימונים או לא היו?" אינו משנה לדעתי, כי ניסלי מקדיש למרד פרקים שלמים. הוא מתאר את ההכנות לאורך חודשים, את שיתוף הפעולה עם הפרטיזנים שפעלו במרחק 20 ק"מ מהמחנה, את הקרב במשרפה מספר שלוש ואת הדיכוי המהיר. זו הייתה ההתקוממות החמושה היחידה באושוויץ, ומי שמתאר אותה הוא אסיר זונדרקומנדו בעצמו, שהעיד בנירנברג.
בשונה מעדויותיהם של פרימו לוי ושרלוט דלבו, שביקשו להיצמד לסיפור הבודד של הישרדותם, ניסלי גולל את זווית הראייה הרחבה יותר של מכונת ההמתה, עד כדי כך שלעיתים נדמה שחשוב לו יותר לשרטט דיוקן קרוב של מנגלה יותר מאשר שלו-עצמו; לעיתים כמעט כאילו היה מספר חיצוני לעצמו. אני אזכור את הרגע שבו הוא שואל "כמה שטני אדם יכול להיות?" ומפרט לגבי מנגנוני ההסתרה המתוחכמים של הנאצים, כמו למשל כשהכריחו אלפי אסירים בתאים הצפופים לכתוב גלויות למכריהם ולציין שהם שולחים את הגלויה מכפר נופש שוויצרי, כדי לשים סוף לשמועות שהחלו לצוץ לגבי המחנות.
"הכל בגרמניה היה כוזב. הם קראו למלחמה הזאת מסע צלב", סיכם ניסלי. זהו ספר שמהווה אבן יסוד בזיכרון השואה גם בזכות הבחנות כאלה. •
