העגורים עפים דרומה // ליסה רידצן } משוודית: דנה כספי } ספרית פועלים } 352 עמ'
לפני כמה ימים התקשרתי לאבי מתוך תחושת דחיפות. רציתי לשוחח איתו, להגיד משהו משמעותי על הקשר בינינו, בכל זאת, הוא כבר די מבוגר. למעשה כשענה לי, היה לפני בדיקת רופא שגרתית ולא הצלחנו לדבר ממש. אחר כך החיים עשו את שלהם ונזרקתי אל שצפם האגרסיבי. ככה זה.
הסיבה שחשתי בדחיפות להתקשר לאבי היא הספר 'העגורים עפים דרומה' מאת ליסה רידצן, בתרגומה הנפלא כרגיל של דנה כספי. אם כך, אעלה טענה רדיקלית אך אני עומד מאחוריה במאת האחוזים: זה ספר שגורם לך להיות אדם טוב יותר.
בו (או בוסה לעיתים) הוא זקן מופלג הנדרש למטפלות סיעודיות ולעזרה כמעט בכל פעולה. אשתו הדמנטית פרדריקה, מאושפזת במוסד מיוחד והוא חי לבדו עם כלבו סיקסטן. למרות גופו ומוחו המזדקנים בו עדיין מסוגל לחשוב בצורה צלולה ולעשות פעולות בסיסיות, כמו ללכת לשירותים, לצעוד מעט מסביב לבית, לדבר עם קרוביו ולדאוג לכלבו האהוב. הבעיה היא שבנו המסור, הנס, חושב שהגיע הזמן למסור את הכלב למשפחה אחרת שתוכל לדאוג לו בצורה טובה יותר, לקחת אותו לטיולים ארוכים כפי שראוי. הוא חושש, הנס, שהניסיונות של בו להוציא את סיסקטן לטיולים ייגמרו באסון.
הספר מסופר ברובו מנקודת מבטו המעורערת של בו, אבל הסופרת, בחוכמה רבה, מפזרת "פתקים" קצרים ואינפורמטיביים בין פרק לפרק, שבעזרתם אנו מקבלים פרספקטיבות שונות: של המטפלים והמטפלות ושל הנס. כלומר, הקורא מקבל את התמונה המלאה על חייו של בו, מכמה נקודות מבט.
המחשבה על כך שסיקסטן יילקח ממנו גורמת לבו צער עמוק והוא עושה הכל כדי למנוע את רוע הגזירה. חלק גדול מהספר מוקדש למאמציו לשמור על הכלב לידו, לכעס שיש לו על בנו שמתעקש על הפרדה. בין לבין הוא נזכר בנישואיו, בילדותו בצל אב קשה ומנוכר, בעבודתו במנסרה וביחסיו עם חברו הטוב, טורה, שאליו הוא מתקשר מדי פעם והם משוחחים על הזִקנה ועל חייהם.
במילים אחרות: בו הוא זקן בר מזל. הוא מוקף באנשים שאוהבים אותו ודואגים לו, בראש ובראשונה בנו הנס שמקפיד להגיע אליו מדי שבוע, לקנות לו ציוד שמקל את חייו, לנייד אותו ממקום למקום ולדאוג לרווחתו באופן מעורר התפעלות. אבל לא רק הנס דואג לבו, גם המטפלות והמטפלים המסורים שלו, נכדתו האוהבת, שכנים טובים ואפילו כומרית (כך במקור) המבקרת אותו תכופות ומתעניינת בשלומו ובצרכיו.
ולמרות זאת, זה ספר שובר לב. כי אף שכל הדמויות, בלי יוצא מן הכלל, הן טובות במהותן, משהו בכל זאת חורק וצורם ומלא בכאב ובחוסר הבנה. מכיוון שלקורא יש את התמונה המלאה, הוא יודע ומכיר את נקודות העיוורון של כולם, כמו גם את כוונותיהם הטובות, מה שמטעין את הקריאה ברגש ובאמפתיה לדמויות. הדברים שלא נאמרים בספר, בעיקר בין בו להנס ממשיכים מסורת בלתי נסבלת של שתיקות בין אב לבנו. השקט המתוח בין בו לאביו משתכפל אל מערכת היחסים עם בנו.
ובכל זאת יש הבדל עצום בין שתי מערכות היחסים. בין בו לבין בנו הנס שוררת אהבה גדולה שלא ניתן לטעות בה. למרות הכעסים, אי-ההסכמות, למרות פערי הגיל ופער הדורות, בבסיס היחסים יש קרבה, דאגה, גאווה. הפער הזה, בין המציאות הרגשית ובין המציאות הקונקרטית מלווה את הטקסט לכל אורכו ביופי נדיר של כתיבה פשוטה, חפה ממניירות, חפה מקיטש ומדרמות גדולות, פשוט ניסוח מדויק של בני אדם המנסים לעשות כמיטב יכולתם בסיטואציה רגישה וקשה.
האנושיות הזורחת מדפי הספר הזו היא בסיסית כמו המיקום של הסיפור: כפר מבודד למדי בשוודיה המושלגת והקרה. הטכנולוגיה כמעט שאינה נוכחת בספר, בוודאי לא בתצורתה האקסהבציוניסטית והמסוכנת. זה עולם של בקתות, יערות, פרחים וקהילתיות מסורתית, לטוב וגם לפחות טוב – החשדנות כלפי האחר, התלות בעבודה פיזית קשה וחוסר פתיחות למבנים חברתיים שונים.
באקלים הנוכחי, כלומר ישראל 2026, הוצאת ספר כזה היא מעשה הנע בין רדיקלי לתמים. מה לחברה שהולכת ומאבדת את חלקיה הטובים באנושיותה לספר שעוסק במידה רבה בקרבה אל המוות, שדורש להכיר במורכבות של האדם באשר הוא אדם, שאינו "סוגר" את כל הקצוות ומשאיר חללים של עצב? שלא מציב מנעדים דיכוטומיים של טוב מול רע? למבקשים להיזכר במה שאולי מושכח מאיתנו, זה הספר הנכון, דווקא כאן, דווקא עכשיו. •
