נישואים מושלמים // ג'ניבה רוז } תרגום: דנה אלעזר-הלוי } מטר } 376 עמ'
אנחנו לא תינוקות. אנחנו יודעים שהעולם נשלט על ידי שיתוף הפעולה הקטלני שבין יחצנים ואלגוריתמים. אנחנו יודעים על "מבצעי השפעה" שמשנים משטרים ומזיזים לוחות טקטוניים; אנחנו יודעים על כוכבות פופ שהמוצר היחיד שיש באמתחתן הוא תחת ומאחוריהן צי צמא של אוהדים מהונדסים. ועדיין, אנחנו מצפים שיישארו איים שהמים המזוהמים לוחכים רק את חופיהם. ספרות היא אחד מהם.
ובכן, לא. דוגמה חיה לכך היא ספרה של ג'ניבה רוז 'נישואים מושלמים' (הקו במקור, זו לא טעות דפוס. וכן, יש מתאם סטטיסטי בין שמות בעלי מאפיינים גרפיים מנג'סים לבין איכות היצירה). עבור המאמינים שאין מה להשחית מילים על יצירה גרועה נסכם: מדובר בספר הגרוע ביותר בכל הזמנים. הוא לא גרוע יחסית לספרות טובה, הוא גרוע יחסית לספרות גרועה. הרי כולנו זקוקים מפעם לפעם לאיזה ספר בינוני כמונו; למותחן או רומן שרק יעביר את הזמן – אבל גם זבל צריך להיות זבל טוב: קצת ריח, קצת טקסטורה. כאן מדובר בעינוי של ממש, גבבת דפוס מקוממת. רוז צריכה לנטוע יער גשם כדי לכפר. במקום זה, היא הוציאה ממש השבוע עוד ספר וגם הוא כבר בסטסלר. איזה דכאון.
הפרמיס מסקרן, אפילו טוב לז'אנרו: עו"ד צעירה ומצליחה בוחרת להגן על בעלה שמואשם ברצח המאהבת שלו. זהו, כאן נגמר החלק הסביר. דמויותיה העילגות והנלעגות של רוז מדברות כולן באותו טון, ונעדרות כל אפיון פרט לחיצוני, שגם הוא קריקטורי. למשל: אדם, בן זוגה של שרה, המואשם ברצח, הוא סופר, רק שאף מאפיין שלו לא מעיד על כך, פרט למשפטים כמו: "הוא השלים את כתיבת הפרק בסוף השבוע". הסיבה היחידה לכך שהוא סופר, היא שסופרים, זה הרי ידוע, נוסעים לכתוב בבקתה מבודדת, שם יכול לקרות להם כל דבר. גם כישוריה של אשתו בתחום עריכת הדין נשארים כדיווח בלבד. מה הופך אותה להכי טובה בתחומה? לא נדע. העלילה נמסרת לסירוגין, מפי עורכת הדין ומפי בעלה, והם בעיקר חוזרים על מה שנאמר בפרק הקודם. ברגעי מצוק נוטים הגיבורים לסטור אחד לשני ולקלל.
נ"מ שייך ברגלו האחת לסוגת המותחן המשפטי, ובשנייה לסוגה שנקראת כעת "מותחנים ביתיים", שבמרכזם סודות משפחתיים, בגידות בפרברים, התעללות וגזלייטינג. המותחן הביתי אמנם אינו המצאה חדשה — יש שיסמנו את 'מדיאה' כחלוץ — אבל הפופולריות העולה שלו היא תסמין של תרבות פרנואידית, שמתענגת על סימון אויבים מבית. (העובדה שרוב היוצרות של הז'אנר הזה הן נשים, היא עדות עגומה לשובי-פמיניזם של התקופה: נשים ממשיכות לחיות את הזירה הביתית כמרחב הפעולה והדרייב המרכזי שלהן, תוך שהם מאמצות אלמנטים גבריים של תוקפנות ותפיסת העולם כשדה קרב. כלומר, במקום להעתיק החוצה את הביטחון והעדינות שהמונח "בית" יכול להעניק לנו, האיום החיצוני מועתק פנימה אל המרחב הביתי, מפלפל אותו, מעניק לו דחיפות של "העולם האמיתי").
בעוד חוקיו של המותחן הביתי הם נזילים יחסית, הרי שמותחן משפטי מצוי בטריטוריות יותר מחייבות מבחינת מהימנות. ב'נישואים מושלמים' אין "חורים בעלילה": הוא כולו רשת מרושלת שנעה בין הלא-מדויק לבלתי אפשרי. נראה שרוז פשוט לא חשבה שתחקיר על מערכת המשפט, על המשטרה, על דיני מעצר ומאסר — רלוונטי לספר או לקהלו. אז למה להמשיך לקרוא? שאלה יפה. מוחנו האומלל, מרגע שהוצגה לו גופה, דורש לדעת מי הרוצח, דורש שהכל ייפול למקומו — אחרת לעולם לא תהיה לו מנוחה, זאת בניגוד ל''ספרות יפה", שם ברור לך שגם אם תזנח את הספר לאנחות, גיבוריו ימשיכו בתחבוטיהם עד אין קץ. עיסת נייר כרוכה זו מתהדרת ב"סוף מפתיע" עם "טוויסט". הסוף המפתיע הזכיר לי בדיחת קרש אהובה מאוד על גיל הגן, וכך היא הולכת: "איש אחד הלך ברחוב הלך הלך הלך הלך הלך הלך שניצל". השניצל הוא מופת של נונסנס, אבל לא משהו שתרצו שיחכה לכם אחרי כמה וכמה שעות קריאה. אמנות ה"סוף המפתיע" היא לא אמנות הנבוט בראש. היא נעוצה במה שיש בפרטים למה שאין בהם, בהבנה שבעצם האמת הייתה שם כל הזמן, והסופר, בסבלנות, גאונות ולוח מחיק, הצליח להתאים את כל חלקי הפאזל.
התעלומה האמיתית היא, אם כן, לא "מי רצח את המאהבת?" אלא איך הגיעה יצירה לא מוגמרת זו לכל רשימות רבי-המכר? כיצד תורגמה לכמעט 30 שפות? איך ספר שמפר כל חוזה עם קוראיו זוכה לכל כך הרבה חוזי הפצה? התשובה "כי אנשים אוהבים דברים גרועים" אינה מספיקה, כי כאמור, הוא גרוע גם בלהיות גרוע. התשובה היא אך ורק יח"צ. בלון מוחלט.
ג'ניבה רוז עצמה מספרת על למעלה מ-500 דחיות של ספרה, על ידי כל הוצאה גדולה ובינונית בארה"ב. כלומר, אוטוריטות בתחומם חשבו שהוא לא ראוי. בסופו של דבר הגיע 'כן' מהוצאה בריטית קטנה מאוד. כקוסמת-ההמונים שהיא, רוז משתמשת בנתון הזה לא כמשהו מביש, אלא כבסיפור סינדרלה מעצים, שמוכיח כמה העם צודק, וכמה שומרי הסף צריכים ללכת הביתה וכמובן כמה "את יכולה אם רק תרצי". סרטון טיקטוק שבו סיפר בעלה, בגוף ראשון, שהוא עצמו סופר שמואשם ברצח ומיוצג על ידי אשתו זכה לארבעה וחצי מיליון צפיות וגרר מכירה של 11 אלף עותקים בתוך ארבעה ימים. מכאן, הנתיב לבאז חלול היה סלול. הרשת התנהגה כמו שהיא מתנהגת: הבאז הביא את הבאז על הבאז ובתורו את הבאזז על הבאזז על הבאזז. כל שלב כזה מכר לרוז עוד עשרות אלפי עותקים. במקביל היא ממשיכה להשיק - ולתעד — מהדורות מיוחדות, אירועים אקסקלוסיביים למעריצים, חתימות סודיות בלוקיישנים מפתיעים, ולשחרר עוד ועוד סרטונים בבלנד האישי-שיווקי השטני המקובל כבר על כולנו, בכיכובה ובכיכוב בעלה והתינוק. אלו שחושפים את ערוות יצירתה זוכים ממנה, לעיתים, לסרטוני תגובה עוקצניים או נעלבים, וכך היא מצליחה, בבכחנליית-אינגייג'מנט, למנף גם את הביקורות הרעות לעוד צפיות ולעוד מכירות.
זה לא ספר. זה יח"צ שמתגלם בחומר. הוצאתו לאור, הצלחתו, תרגומו לעברית, הצגתו בחנויות – הם עדות לצורך הדחוף שלנו להיפרד מהרעיון המפוקפק מראשיתו של "חוכמת ההמונים", שכעת הוא פשוט רמייה. לא מדובר בפער הישן בין מבקרים אליטיסטיים מול המון שיודע מה טוב לו, אלא במנגנון ציני שמגובה באלגוריתם אדיר. אולי הטרנד הבא יהיה קאמבק של אוטוריטות ומומחים לתחומם. נמתין. •
