קשה לענות על השאלה מי אני, לא מפני שאין תשובה, אלא מפני שיש יותר מדי. כל ניסיון להגדיר אותי מיד משאיר משהו חשוב בחוץ. זמר, משורר, כותב שירים, שחקן, צייר, די-ג’יי, במאי, מספר סיפורים, אדם שמחליף קולות כמו שאחרים מחליפים חולצות. אולי הדרך המדויקת היחידה להתקרב אליי היא דרך הספרייה שלי.
הייתי בן 17 כשהגעתי לדירה של חבר בניו-יורק. דירה קטנה, מבולגנת, מלאה ספרים. לא ספרייה מסודרת, אלא ערימות. ספרים שנשענו זה על זה. פילוסופיה ליד היסטוריה צבאית, רומנים רוסיים ליד טיפוגרפיה, שירה ליד דברים שאיש לא ידע למה נכתבו. הייתה שם נוכחות כבדה של ספרות. לא במובן המרשים. במובן שאין לאן לברוח.
פתחתי ספר אחד. לא מההתחלה. אף פעם לא מההתחלה. פתחתי באמצע. קראתי כמה עמודים, ואם משהו תפס אותי חזרתי אחורה. כך קראתי את תוקידידס. כך גיליתי שהטבע האנושי הוא האויב של כל דבר נשגב, ושמילים משנות משמעות לפי הצורך. זה לא הרגיש לי עתיק. זה הרגיש כמו העיתון של הבוקר.
באחד הספרים מצאתי משפט של רמבו: "אני הוא מישהו אחר". סגרתי את הספר. ישבתי רגע. חשבתי כמה זמן הלכתי בעולם בלי שמישהו יאמר לי את זה. אם אני מישהו אחר, אז מותר לי להשתנות. מותר לי להחליף קול. מותר לי לברוח מדמות אחת לפני שהיא הופכת להרגל, והרגל לכלא.
קראתי את טולסטוי. אפילו נסעתי לאחוזה שלו. ראיתי את המקום שבו חינך איכרים, את המקום שבו התכחש לכתיבה שלו, ואת הדרך שבה יצא בשלג בגיל 82 והשאיר פתק שמבקש שיניחו לו לנפשו. עמדתי שם וחשבתי שזה סיפור טוב יותר מרוב השירים שנכתבו על חופש.
קראתי את דוסטויבסקי וחשבתי על נושים. על פחד. על כתיבה שנעשית לא מתוך השראה אלא מתוך לחץ. מתוך הישרדות. את זה הכרתי. יותר ממה שרציתי להודות.
ואם יש דבר אחד שלמדתי מכל הספרים ההם, מכל הקולות שאימצתי ואז עזבתי, זה: שיש מספיק שירים בעולם לכל גבר, אישה וילד. הבעיה איננה שאין מה לשיר, הבעיה היא לדעת מתי להפסיק. ובשקט שנשאר, לפעמים, מופיעה הדרך הביתה.
לא חיפשתי להיות משורר. גם לא זמר מחאה. חיפשתי מקום שבו אוכל לשבת בלי שמישהו יבקש ממני להסביר את עצמי. כשנתנו לי את פרס נובל לספרות, היו מי שכעסו. אמרו שזה לא ספרות. שזה ברור מדי. שזה לא מגיע. לאונרד כהן אמר משהו אחר. הוא אמר שלהעניק לי את הפרס זה כמו לטפס על האוורסט ולתלות עליו מדליה, ולהכריז שהוא ההר הכי גבהה בעולם. הוא צדק. לא בגלל שאני ההר, אלא בגלל שהפרס תמיד מגיע מאוחר מדי למקום שכבר היה שם מזמן.
לא הגעתי לטקס. לא מתוך זלזול. מתוך פחד. פחד להפוך לגרסה רשמית של עצמי. אקו כתב פעם על הפחד מהשלמות, מהחשש להפוך לקלישאה . הבנתי אותו מיד. שלמות היא סוף הדרך. ואני עוד לא רציתי להגיע לשם. •
