מירנדה פריסטלי – בגילומה המנייריסטי להרהיב של מריל סטריפ – אמרה את זה לפניי: זה הכל. כלומר, הכל מאחורינו. העולם שבו התרחשה 'השטן לובשת פראדה' ב-2006 נמחה מעל פני האדמה כמו עידן גיאולוגי קדום; המגזינים הנוצצים מתו, ניו-יורק גוססת, בוסיות מתעמרות ונצלניות הפכו מתסריטים לוהטים למדורי פלילים, נשים אופנתיות על עקבים גבוהים הן נחלת – במקרה הטוב – מועדונים מסוימים, ואין שום דבר לחגוג בצריכת תוכן שהפכה, אצל כולנו, לגלילה מרוקנת מתוכן על איזו אסלת שירותים ביתית.
והנה, משומקום, נס קטן: 'השטן לובשת פראדה 2'. לא רק עצם קיומו אלא גם העובדה שהסרט מצליח לרבע את המעגל; גם להכיר במותו של העולם הנוצץ ההוא, וגם להותיר אותו בחיים באופן אמין (ככל שאגדות מנהטן קולנועיות מסוגלות לאמינות) כפי שהוא עשוי להתקיים גם עכשיו, להלן בעולם תרבותי ועיתונאי קודר מאי פעם.
מצד אחד רקוויאם – קומי איכשהו – לאימפריות ששקעו, ומצד שני המנון – בומבסטי משהו – ללידתן מחדש: הפעם בתור כר המרעה של ביליונרים, טובים יותר או פחות, שרוכשים כלי תקשורת כפי שאדם ממוצע רוכש סכו"ם, ובוראים – על כתפי ענקים מדגם מירנדה פריסטלי – עולם חדש ופריך שעדיין מסוגל לשמר משהו מהקסם הישן. זו לוליינות לא פשוטה, אבל התסריט החכם הזה הולך בדרכו על החבל לכל אורכו, מאזן ציניות עם תקווה, קריסה עם הצלה בלתי צפויה, ובעיקר איזו הצעת הגשה חדשה שיכולה להתנסח אולי כך: גם כשהכל מסביב מחשיך, נותרים עדיין ההנאה שבעבודה הטובה עצמה, ובחברויות שנוצרות במהלכה, וזה הכל.
ברמה הזו, 'השטן לובשת פראדה 2', על כל מופרכותו האינהרנטית, הוא כמעט קריאת השכמה אופטימית: יש חיים אחרי המוות הטראמפיסטי, הפופוליסטי, הג'ף-בזוסי, ואפילו אחרי שה-AI הגיע כדי לגמור את השאריות שהותירו כל אלה; יש עדיין, תמיד, בני אדם שזקוקים לבני אדם, וגם לבגדי מעצבים בתמחור שערורייתי. וגם, כן, לתקשורת שכוללת – מלבד אין-ספור תוספים מלאכותיים – לפחות כמה אחוזי תרכיז טבעי מזן עיתונות. וכשהמצלמה מתרוממת בפעם האחרונה בסרט מעל קו הרקיע מנוקד הירח של מנהטן, אתם מתרוממים ממושביכם לאו דווקא כמו אחרי סרט נהדר (הוא סרט בסדר, נו), אלא יותר כמו אחרי שיר נבואי קוסמי עליז: העולם, מתברר, יכול לחזור לזמנים הטובים – אפילו אלה של תחילת המילניום! – אם רק, כמאמר לנון בשעתו, תרצו בזה.
