בגיל 17, כשנערות בנות גילן טסו למסע לפולין, מרים כהן וחני קופולוביץ׳ נשארו בארץ. עבור נערות חרדית מקריית ספר ובני ברק, המסע הזה פשוט לא היה אופציה ולא נכלל בתוכנית הלימוד. אבל התחושה של ההחמצה לא עזבה אותן. שנים אחר כך הן מצאו דרך יוצאת דופן להשלים את החסר לציבור החרדי: להביא את פולין אל הצופים במשקפי מציאות מדומה (VR).
כהן (33) היא אם לשישה, וחני (39) היא אם לעשרה. שתיהן, יוצרות קולנוע חרדי, צמחו בתוך עולם הקולנוע הנשי החרדי, זיהו הזדמנות טכנולוגית — והפכו אותה לשליחות. בעזרת מצלמות 360 מעלות ומשקפי VR הן יוצרות חוויות צפייה שמדמות נוכחות פיזית: הצופה לא רק רואה, הוא ממש נמצא במקום.
“כשנתקלנו בטכנולוגיה של ה-VR היה לנו ברור שאנחנו רוצות להביא את פולין לאנשים״, מספרת כהן. “שתינו גדלנו על סיפורי השואה, אבל לא יכולנו להיות שם. הבנו שאנחנו יכולות לשנות את זה, לא רק לעצמנו, אלא לעוד רבים״. ואכן, הפרויקט הראשון של השתיים התמקד במחנות ההשמדה בפולין, בהם אושוויץ. הן צילמו את האתרים בטכנולוגיה מיוחדת של שש עדשות, המאפשרת תיעוד מלא של המרחב. כשהצופה מרכיב את המשקפיים הוא מוצא את עצמו בתוך המחנה, בין המבנים, על פסי הרכבת, בתוך הצריפים. “קיבלנו תגובות מאנשים שאמרו שזו חוויה משנה חיים״, אומרת כהן. “פתאום זה לא עוד סרט - אתה מרגיש שאתה שם, אתה נושם את המקום״.
הן חשבו שהשליחות שלהן מסתיימת בהנצחת השואה, אבל אז הגיע טבח 7 באוקטובר. “בהתחלה לא רציתי לצלם״, מודה כהן. “הייתי בתוך כאוס וכאב. אבל חני שכנעה אותי שזה גדול יותר מאיתנו״. שבוע וחצי לאחר הטבח, השתיים כבר היו בדרכן לעוטף עזה. כדי להיכנס לשטח, הן התחזו לכתבות זרות והצטרפו לאוטובוסים של עיתונאים מחו״ל — בתקופה שבה הכניסה לישראלים הייתה מוגבלת.
“בהתחלה לא ידענו מה נעשה עם החומרים״, ממשיכה כהן. “כשהגענו לשם, התפרקנו. היה קשה לנשום. מהר מאוד גם הבינו שאנחנו לא באמת כתבות זרות כי היינו שונות בנוף בצורה שהגבנו. סיפרנו לחיילים מה אנחנו עושות, והם הבינו את החשיבות״. השתיים תיעדו את הבתים השרופים בבארי, את הממ״דים, את ניר עוז, כפר עזה ואת מתחם הנובה ב-360 מעלות. “אתה שם. בתוך הממ״ד. רואה את הדם על המיטות. זה זורק אותך לרגעים עצמם״, הן אומרות.
למיזם שלהן הן קראו “ניצחה הרוח״. אבל מעבר להנצחה, הן מבקשות ליצור חיבור. “הרגשנו שהציבור החרדי לא מחובר מספיק ל-7 באוקטובר״, אומרת כהן. “הרבה אנשים חושבים שזה מתוך אנטי או אדישות, אבל זה לא המצב ברוב המקרים. זה בעיקר כי הציבור החרדי לא חשוף למדיה ותקשורת. הבנו שאנחנו צריכות לספר את הסיפור ב׳חרדית׳״.
מה זה אומר ״בחרדית״?
״אנחנו משתמשות בטרמינולוגיה מסוימת, סיפורי גבורה סביב יהדות. לקחנו את זה למקום אמוני, אבל אנחנו לא עושות הנחות. הראנו את המראות הקשים והדגשנו את הסיפור של הלוחמים שחירפו את נפשם. חששנו מאוד איך זה יתקבל, אבל זה מתקבל לרוב בצורה מדהימה. הייתי הולכת לכנסים, 200 חרדים חובשים את המשקפיים ואני קולטת כמה הם לא ידעו כלום על מה שקרה לנו. אנשים בחברה החרדית חוו את מה שהשאר חוו ישר, רק כמה חודשים אחרי ואפילו אחרי שנתיים אחרי״.
באתר שלהן יש שלוש אפשרויות צפייה לכל סרט: צבאי, חרדי ואזרחי. אם תבחרו באפשרות חרדי, תגיעו לתקציר הבא בסרט של עוטף עזה: ״בואו לחוות מקרוב דרך משקפי מציאות מדומה (VR) ובהנחיית הרב גולדווסר שליט"א את המאורעות והסיפורים, לצאת למסע של גבורה ואמונה, לפגוש את הנשמה היהודית, להכיר אנשים שיצאו לעזרת אחיהם ואחיותיהם, כיהודים שאינם יכולים לעמוד על דם רעיהם. בואו לראות כיצד מתוך סיפורו של העם היהודי אשר עובר אלפי שנים רדיפות ואיומים אך מצליח בכוח האמונה, התפילה והפעולה לשבור גזרות וצוררים״.
היא מוסיפה: ״פתאום הם מבינים, מרגישים חלק. איזה רב הטיף לי ׳את מעודדת גיוס׳. אמרתי לו שאני סך הכל מספרת את הסיפור האמיתי שקרה לעם ישראל וכל אחד יקח לאיפה שייקח. הוא כתב מכתב נגדנו שאסור לצפות בתוכן שלנו כי הוא מעודד גיוס. כן, אנחנו מספרים סיפורי גבורה של לוחמים וזה יכול להשפיע על בחורי ישיבות. הבחורים שרואים את זה מתחזקים באמונה ובאהבת ישראל. מישהי ביקשה ממני שמות של חיילים לתפילה. פתאום חרדים רוצים להיות חלק״.
ואולי זה הרגע שבו מבינים שהטכנולוגיה כאן היא רק אמצעי. לא משקפי ה-VR הם הסיפור, אלא מה שהם מצליחים לפרק ולהרכיב מחדש: מרחקים, בורות ולעתים גם דעות קדומות. בין פסי הרכבת באושוויץ לממ״דים השרופים בעוטף, כהן וקופולוביץ׳ לא רק מתעדות מציאות — הן מתווכות אותה, מתרגמות כאב לשפה אחרת, נגישה יותר, קרובה יותר.
