כבר שנים רבות לא הביט העולם בעיניים משתאות ומבועתות במלחמה כה נהדרת, מתוחכמת בחימושים,"נוצצת בספינות יפיפיות" כפי שהגדיר אותן נשיא ארה"ב, עמוסה במטוסים יפי גזרה וטילים שיודעים לקרוע את השמיים. אלא שאת המלחמה הזו הוא מוביל לשום מקום. אסטרטגיה ונקודת יציאה זה לחלשים. למי אכפת מה יהיה מחר, אם היום יצרניות הנשק ממלאות את הכיסים, והנשיא שאין לו מושג בהיסטוריה של ציוויליזציות או בניהול משברים מלחמתיים, הופך פתאום למצביא שמוציא את הצבא האימתני לשדה הקרב.
בבוקר הוא מאיים להשמיד את הציוויליזציה באיראן, בערב הוא מתכנס לתוך עצמו ומצהיר כי האיראנים בעצם מתחננים להסדר. כעבור יומיים הוא כבר מבטיח למחוק את איראן מעל פני האדמה. הכל תלוי במצב רוחו, ברמת הכתמים האדומים שמופיעים על כפות ידיו, לדבריו כתוצאה מנטילת אספירין במינון גבוה כדי לשמור על הלב שלו. את הכתמים הוא מנסה לטשטש במייקאפ אותו הוא מורח בהגזמה, בנוזל חום אדמדם. אבל המשחה הזאת לא מצליחה לטשטש את אישיותו המסוכסכת, ואת האגו המתפרץ שלו כשהוא מצהיר כי האל בחר בו להשכין שלום בעולם. במשמרת שלו, כל החזיתות במזרח התיכון עולות באש יומית, הוא לא הצליח לבנות את הריביירה בעזה, אפילו לא לפרק את החמאס מנשקו או להפגיש בין נתניהו לנשיא לבנון. באיראן מתרחשת קטסטרופה שיכולה בקלות להצית מלחמת עולם שלישית. והוא ממשיך להכות על התופים.
חמינאי האב נעלם מהזירה ובא חמינאי אחר, שהוא לא רק קיצוני יותר מאביו אלא הוא גם חדור נקמה. מה עם הגרעין? רק ביממה האחרונה טראמפ אמר שהאורניום המועשר שבמעמקי האדמה באיראן כבר לא מעניין אותו. בינתיים המטוסים ממריאים, הספינות יוצאות במחול הקרב, המעצמה כותשת, משלבת ידיים עם הצבא הישראלי, חולקת מודיעין, משגרת לווייני ריגול, מרעישה את האיזור ומטילה על מליוני אנשים, מכל הצדדים, חיים של סיוט מתמשך ואי ודאות, והכרעה אין.
טראמפ המאמין כי צריך לנהל את העולם מתוך כאוס, יצר מלחמת תוהו ובוהו כדי להסיט את השיח מפרשת אפשטיין, וגם כדי לגמול לתעשיות הנשק האמריקאיות שתמכו בו בכל הקמפיינים. מניותיהן ממריאות לשחקים, כי ככל שניגר הדם בשדות הקרב, כך הקופה שלהם רושמת יותר מהר.
מרבית האמריקאים מתנגדים למלחמה הזאת, וישראל איבדה את האהדה שהיתה לה - רק אתמול קבוצה נכבדה במפלגה הדמוקרטית דרשה במכתב לשר החוץ רוביו לחשוף את תכנית הגרעין הישראלית.
לטראמפ היתה מטרה אחת כשיצא למלחמה הזו: בטהרן הוא רוצה לנצח את אובמה, שנוא נפשו, כי הוא יודע שלעולם לא יוכל להיות כמותו. ב-2015 הוביל אובמה מהלך דרמטי שהניב הסכם של המעצמות עם איראן לבלימת המרוץ להשגת נשק גרעיני. זה הסכם טוב, שבקדנציה הראשונה קרע טראמפ לגזרים בהשראתו ובלחצו של נתניהו. טראמפ הבטיח כי יביא הסכם טוב יותר, וכשהוא רואה שזה לא מצליח לו, הוא משתולל כמו שור זועם ומקבל מחיאות כפיים מנתניהו שנלחם כי הוא רוצה להמלט מעונש. וכשהשניים הללו משלבים ידיים, זה לא ארי שואג ולא לביא מסתער. זו מגלומניה של שני מנהיגים שמטלטלת את הסדר העולמי, והורסת את החיים של כולנו, משני צידי המפה, שחייהם ועתידם נתונים בידי מנהיגים הדואגים אך ורק לעצמם.
