ירושלים המתפייטת / איציק שאשו
הבנתי את זה סופית ביום ראשון שעבר. הפועל ירושלים אירחה את הפועל חיפה לקרב תחתית שהיה אמור להיות לוהט, אבל בפועל היה מרתק בערך כמו לצפות בברז מטפטף. בדקה ה־95, שניות לפני שריקת הסיום, הירושלמים קיבלו הזדמנות אחרונה להבקיע את השער היחיד במשחק. בעיטה חופשית מ־40 מטר אלכסונית. מסוג המצבים שבהם לא חושבים יותר מדי, אלא פשוט מעיפים לתוך הרחבה, ומקווים לטוב. אבל לא החבר'ה מקטמון. לא, הם שולחים לרחבת היריב שני שחקנים. מול 11 שחקני הגנה. לא קרה כלום מאותה הגבהה, כמובן, אבל לפחות הם לא ניצלו אותה כדי להחזיר כדור לשוער שלהם.
למה סיפרתי לכם את זה? כי גם עכשיו, עמוק לתוך החודש האחרון של הליגה, אני לא בטוח שבהפועל ירושלים הפנימו את מצבם. עם מאזן של חמישה ניצחונות מ־30 משחקים, ולמרות שיריבה אחת לתחתית ירדה מעשית בדצמבר, ואחרת נפרדה משמונה נקודות בסוף מארס, הירושלמים עדיין מתנהלים כאילו הליגה התחילה שלשום. כשכבר החליטו לפרק את הזוגיות עם זיו אריה, פשוט דחפו כמה מטרים קדימה את ליאור זדה, שבעצמו יושב על ספסל הקבוצה מאז יוני 2022. זה לא נחשב לזעזע את המערכת, חברים, זה בקושי לדפוק למערכת בעדינות על החלון. במועדון הקטן יותר של ירושלים אוהבים להתפייט על הדרך הייחודית שלהם. מבלי לזלזל בה לרגע, אני חושב שהדרך הזאת מובילה כרגע לליגה השנייה.
מאוחר מדי, ריינה / ליאור בן עמי
כשקבוצת אופנה בוטיקית כמו בני־ריינה יורדת ליגה, זה עלול להיות הרסני בשבילה. זה עלול להיגמר הפועל חדרה (תציצו בטבלת הלאומית) או סקציה נס־ציונה (נראה אם תמצאו את הליגה שבה היא משחקת היום). לריינה אין את מעטפת הקהל כמו הפועל ירושלים, אין לה את מחלקת הנוער של מ.ס אשדוד, ואין לה אפילו את המסורת של הפועל חיפה. אין לה פלטפורמה שתעזור לה להתארגן על בנייה וחזרה מהירה לליגת העל.
אולי בגלל זה, בגלל העננים הקודרים באופק, בתקופה האחרונה היא חווה את מה שנראה כאמוק של התעוררות. שלושה ניצחונות, חצי מסך הניצחונות שצברה במשך עונה שלמה, היא השיגה בארבעת המשחקים האחרונים. זה נתון פנומנלי של המאמן ליאור ראובן.
רק שזה בא מאוחר מדי. שש נקודות מהישארות (והפרש שערים ששווה עוד מינוס נקודה), כשנותרו תשע בקופה זה טו מאץ'. זה מעל כוחותיו של ויטאלי דמשקאן. וזה בעיקר בא אחרי יותר מדי רביעיות שחטפה. בספרות הרפואית יש שם לשבועיים וחצי האחרונים של בני־ריינה: צלילות סופנית. מצב שבו גוסס, רגע לפני שהוא מחזיר ציוד, חווה פרץ בלתי צפוי של חיוניות וצלילות קוגניטיבית.
זה, נדמה לי, מה שבני־ריינה חווה בימים הללו. ובצלילות הרגעית, בפרפור האחרון בליגה הראשונה, היא יכולה להיזכר בימים המופלאים בתקופתה בליגת העל, והיו הרבה כאלה.
רגע לפני שיאזל לה הזמן.
אשדוד לא מסוגלת /צביקה נעים
במחזור האחרון הגיעה מ.ס אשדוד למשחק התחתית מול עירוני טבריה אחרי תיקו הרואי שחילצה עם גול בדקה ה־96 מול סכנין ועם שרון מימר כמאמן טרי. אם יש משחק שהשלט שתלוי מעליו מהבהב בנורות אדומות את המילים "קריטי!", "מלחמת עולמות!!", "קרב הישרדות!!!" – זה בדיוק היה המשחק הביתי (!) נגד טבריה. ואיך עלו האשדודים? תוך שתי דקות ו־34 שניות הם ספגו גול שיככב בקליפ סלפסטיק "בלמים מצחיקים לא מסוגלים להרחיק כדור". נו, טוב, יש הרבה זמן לתקן. נגמר 0:3 לטבריה.
במילים אחרות: אם אתם לא מסוגלים לנצח בבית קבוצה שהורידו לה שמונה נקודות ולקבור אותה למטה – מגיע לכם לרדת ליגה. אם גם מול ריינה (ירדה מזמן, עזבו שטויות), גם בבית, הצלחתם לעשות במכנסיים – מגיע לכם לרדת ליגה. אם אתם עדיין תקועים על ניצחון בודד ב־21 מחזורים – מגיע לכם לרדת ליגה. אם החלפתם מאמנים, צירפתם שחקנים (לאשדוד יש סגל לא רע בכלל) ואתם עדיין נראים כמו קבוצה קטנה וקטנונית, שמעדיפה לריב עם נועם מוצ'ה מאשר לשים גול – מגיע לכם לרדת ליגה.
בינינו, במשחקי תחתית אין באמת כדורגל. בגדול, מספיק שאשדוד תצליח לשמור על ריכוז מינימלי מאחור ותעיף כדורים ליוג'ין אנסה, החלוץ הכי טוב בפער בכל קבוצות התחתית – הוא כבר יכבוש מתישהו והיא כבר תצליח להישאר עוד עונה בליגת העל. אפילו את זה היא לא מסוגלת.
