אלוף עולם במשיכת זמן
בעולם המודיעין יש קציני איסוף שמנתחים את המציאות לפי לו"ז בכירים. מעקב אינטנסיבי אחרי תנועות של גורמים בדרג מסוים יכול ללמד על מה שמתרחש מאחורי הקלעים. גם משפט האלפים נותן הצצה, גם אם חלקית, ללו"ז של ראש הממשלה, באופן שמתורגם מיד לשמועות והשערות: כל ביטול דיון מרמז הרי על התפתחות ביטחונית. המו"מ המפרך בין השופטים לסנגורי הנאשם מתובל ברמזים שונים ומשונים לגבי התפתחויות ביטחוניות ומדיניות. וזה כשנתניהו מבקש, כי לפעמים הוא מודיע, בהתראה קצרה, שלא יבוא.
בדרך הקשה גילינו שאי־אפשר לנהל גם מדינה וגם משפט פלילי. אבל עכשיו אין להרכב השופטים דרך לסגת. בית המשפט הציע לתביעה לרדת מסעיף השוחד ודחק בצדדים ללכת לגישור פלילי, אבל להרכב עצמו אין סמכות אלא להמשיך ולנהל את המשפט, גם כשספק אם שברי הדיונים שמחולצים מהלו"ז של נתניהו מקדמים אותו במשהו. העצירה יכולה להגיע מהיועמ"שית עצמה כראש התביעה, או מנשיא המדינה. הרצוג, שלא רוצה בינתיים להפעיל את סמכותו לחון את נתניהו, מנסה לשכנע את בהרב־מיארה להפעיל את סמכויותיה שלה – לגישור או להסדר.
היועמ"שית קיבלה עצה טובה: להגיד "כן, אבל". האותיות הקטנות של המכתב שלה לא מהוות למעשה הסכמה לכלום. אבל הכותרת מבשרת שהיא באה. בינתיים נתניהו לא נתן גם את זה. אלוף המדינה במשיכת זמן מזהה כשמישהו נכנס לו לקטגוריה ולפי הדיווח של ירון אברהם, במשפחת נתניהו חושדים שהרצוג מושך זמן. הם כנראה לא טועים, אבל גם עו"ד עמית חדד לא טועה: לכאורה, מה אכפת לו לבוא כדי לא להיראות סרבן?
הסבר מעניין השמיע לאחרונה נתן אשל: לשיטתו, חנינה בכל מקרה תהיה אחרי הבחירות. במקרה של ניצחון נתניהו, הרצוג ייאלץ לתת חנינה בנימוק שהעם אמר את דברו. אם יפסיד, גם יריביו יתמכו בחנינה תמורת עזיבת המערכת הפוליטית. אז למה להתאמץ עכשיו, כשזה כבר בכיס? התרחיש המרכזי, אגב, הוא שנתניהו לא ינצח ולא יפסיד. מזווית החנינה זה התרחיש הכי נוח. לופת את המדינה עד שיתחננו לחנינה.
מותג מחיר
את בני גנץ פגשתי במוצאי שבת שעברה, שעה וחצי אחרי שקיבל את הטלפון מחילי טרופר ובו ההודעה הסופית על עזיבת המפלגה. יו"ר כחול לבן הגיע להתראיין באולפן ולא הסגיר את המהלומה הפוליטית שתפורסם בבוקר. היה בו אפילו משהו משוחרר מבדרך כלל. בדיעבד חשבתי: אולי חיוך עייף של ייאוש או השלמה. אבל היה בו גם משהו נחוש ולא אופייני. דווקא כשהיה ראש ממשלה חליפי אמר גנץ בראיון שהוא "לא רוצה ללכת לבית ספר", אבל משום מה דווקא עכשיו הוא מתעקש.
שבע שנים הוא בפוליטיקה, מתוך עשור שקצב לעצמו מראש, שבמהלכן נעזב כמו שאיש לא נעזב. כשאיזנקוט נפרד מגנץ, לא היה ברור מה הפער האידיאולוגי המהותי ביניהם. רק לימים הוא התחדד, כשגנץ נטש את גוש רל"ב בזמן שאיזנקוט הפך את החלפת נתניהו ליעד העיקרי. עכשיו, כשטרופר עזב, שוב קשה לסמן פער עקרוני בין השניים. זו בעיקר הבעת אי־אמון ביכולתו של גנץ להיבחר שוב ולהוביל את האלטרנטיבה במרכז. טרופר עדיין מאמין בסחורה, לא במוכר. אם היה ממתין עד שגנץ יפרוש בעצמו, היה חוסך מעצמו צעד קשה ויורש את המנגנון של המפלגה ואת תקציב הבחירות, שמונה יחידות מימון יקרות שנותרו בקופה. העזיבה שלו מלמדת שני דברים: הוא מעריך שגנץ לא מסוגל להוביל חבירות שיהפכו אותו רלוונטי, ובו בזמן הוא מעריך שגנץ לא יפרוש מרצונו החופשי.
טרופר מחזיק מותג פוליטי נדיר. עם כליה אחת וקונצנזוס רחב יחסית במערכת הפוליטית, אין כמעט נגטיב שנדבק בו. כל מפלגות הגוש מתחרות על ליבו. המסלול הקל הוא להצטרף ל"ביחד" או ל"ישר" ולקבל מקום בצמרת הרשימה והבטחה לשר בכיר. אבל טרופר לא ממהר לשם. גם מפני שעזיבתו את גנץ למפלגה קיימת הייתה פוגעת בכבודו של יו"ר כחול לבן, אבל גם כי הוא רוצה לבדוק בכל זאת את הדרך הקשה, זו שעשויה אולי לשנות משהו בין הגושים; לא רק ערבוב של השחקנים הקיימים, יועז הנדל, אל הדגל, הרבעון הרביעי, אלא שמות חדשים לגמרי. לשם המחשה ועל אחריותי בלבד – צבי זוסמן, מיה אוחנה מורנו, הרב אלחנן דנינו, מירב לשם גונן – מפלגת אמהות, אבות ובנים. הורים שכולים והורי חטופים לצד מילואימניקים. אם יצורפו פוליטיקאים שמכהנים כעת, הם יכולים להגיע דווקא מחברי הקואליציה הנוכחית. למשל, השר אופיר סופר, וגם יולי אדלשטיין ושרן השכל שמחפשים בית חדש. הסקרים של הזמן הקרוב ייתנו תשובה האם יש בכלל היתכנות כזאת.
אם בסוף יבחר טרופר להצטרף לרשימה קיימת, השאלה היא לאיזה תפקיד הוא מיועד. המנהל המיתולוגי של תיכון ברנקו וייס ברמלה הוא לכאורה מועמד קלאסי לשר חינוך. אבל יש תיק אחר שאליו הוא צריך לכוון: עוד לפני 7 באוקטובר, הקרע החריף ביותר של הממשלה האחרונה היה בהובלת שר המשפטים. שם הפצע. ושם טרופר צריך לשבת. הקדנציה הבאה במשרד המשפטים תהיה חסרת תקדים בעיצוב מערכת המשפט לשנים קדימה: שמונה שופטי עליון ימונו, יועץ משפטי לממשלה וכל המשנים שלו, פרקליט המדינה וכל המשנים שלו. נדרש שם מישהו שמבין שהמערכת זקוקה לשינוי וניעור, אבל לא יצית מחדש את תבהלת הרפורמה. מישהו שכל הצדדים יסכימו לפחות על הענייניות וטוהר הכוונות שלו.
עוגת חנק
בזמן שהאופוזיציה מבזבזת את כל המחסנית על התחרות הפנימית, הקואליציה חוגגת. כפשוטו. בליכודיאדה באילת. ביום הולדת 50 לבן גביר. כלום לא עצוב. הכל קומי, גרוטסקי, עם בובות של טראמפ ונתניהו מקפצות בלובי, או חבל תלייה וזוג אקדחים מסוכרים על עוגת יום הולדת. עוגת חנק.
מה שמעניין זו החפיפה המסוימת בקהל שבשני האירועים: מלבד ההתייצבות השערורייתית של ניצבי המשטרה למסיבה של בן גביר, בלטה בנוכחותה גלריה יפה מהליכוד. היסטורית, בן גביר לא היה זוכה לכוחו הפוליטי והמיניסטריאלי אלמלא החרם על נתניהו שהפך אותו לאצבע חובה בקואליציה. אבל הוא כאן כדי להישאר: גם כשמדמיינים את הימין אחרי נתניהו, יו"ר עוצמה יהודית עשוי להיות גורם דומיננטי לא פחות מהיום. את סמוטריץ' הוא החליש, אולי אפילו הכחיד, וגם בקרב הליכודניקים יש מחנה שרואה בו מנהיג עתידי. הייתה שם נציגות אפילו מיהדות התורה, וגם מהפריפריות של ש"ס. אלי ישי למשל, אדם שלקח מרחק מהפוליטיקה, נצפה גם הוא באירוע. שלמה קרעי ואלי ישי ייצגו את אותה חצר ואותה ישיבה טוניסאית בבני ברק: כיסא רחמים של הרב מאזוז. לפני "ביחד" של בנט ולפיד הייתה "יחד" של אלי ישי עם אצבע לעוצמה יהודית. הבריתות האלה יכולות לעשות קאמבק עם מספר המושבים הצפוי לבן גביר, היחיד בקואליצייה שהסקרים צופים לו באופן מובהק יותר מנדטים מאשר בכנסת הנוכחית.
יש תנועה של קולות בין הליכוד למפלגות הלוויין, ומפלגת השלטון היא מפלגת המחנה: לכל שותפיה יש שלוחות בתוכה. נתניהו בוודאי מזהה את הזרמים האלה אצלו בבית. לצד הלובי הוותיק של מתיישבי יו"ש שחופפים את האגף של סמוטריץ', מִפְקָד חרדי חדש ואינטנסיבי נערך בתקופה האחרונה, בדגש על השבת מתפקדי עבר, שלא זקוקים לתקופת חברות ארוכה כדי להיכנס לספר הבוחרים. זה מסביר את השמועות על היקף השריונים שדורש נתניהו. גם אם זו הצעת פתיחה למו"מ, ברור שראש הממשלה רוצה להחליש את הפריימריז. את חברי המרכז שבוחרים את המחוזות ואת המִפקדים המאורגנים שיעצבו את הרשימה.
מספר השריונים שעל הפרק לא נועד לתיקונים קלים, קוסמטיים, כמו הבטחת ייצוג לעדה האתיופית, אלא לאריזה מחודשת של הרשימה. יש בליכוד מי שמפנטז על מהפכה של ממש: נתניהו בראש, יוסי כהן כמספר 2, כחלון כמועמד לשר האוצר, דדי שמחי וטלי גואילי כדי לסגור את פינת 7 באוקטובר. זה מכסה את כל נקודות התורפה של הקמפיין אבל גם מסמן יורש לנתניהו. מהלך כזה ייתקל בהתנגדות של הבכירים בגלל קיצור תקופת ההכשרה של כהן, שייכנס למרוץ העתידי מעמדת הובלה. הח"כים בתחתית הרשימה יתנגדו כי יוקצו להם פחות מושבים. ובכל זאת, מי יכול לבלום את נתניהו?
הודעה רשמית של הליכוד הכחישה את האיום בתרחיש נוסח קדימה: עזיבה של המפלגה למסגרת חדשה, אם הדרישות לא ייענו. אבל הוא כן משקף את הלך הרוח בסביבת נתניהו. הוא זה הליכוד והליכוד זה הוא.
הברית החלשה
רוב הישראלים לא מכירים את השם של מבצע "פירות טרופיים", אבל כשמחפשים את שורשי הכשל והעיוורון שהובילו ל־7 באוקטובר, במערכת הביטחון יש מי שמסמן דווקא את אותו לילה אפל בנובמבר 2018. פעולה עלומה של יחידת מודיעין סודית בחאן יונס שבה נפל סא"ל מ', מחמוד חיראלדין. ההסתבכות של הכוח שם הרתיעה את צה"ל מפעולות דומות בשנים שאחרי, וכנראה גם חשפה שיטות פעולה.
לא רק ברמה הצבאית והטקטית, וכנראה גם המודיעינית, הוא שינה את המציאות. גם ברמה המדינית זו היתה נקודת מפנה: שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, דרש מבצע בעזה, הרמטכ"ל איזנקוט וראש הממשלה נתניהו העדיפו לטפל במנהרות חיזבאללה בצפון. הוויכוח הזה קיבל עם השנים פרספקטיבה אחרת. מה שנחשב אז גחמה של שר הביטחון, שגם התנגד להמשך הזרמת מזוודות הכסף לחמאס, נראה בדיעבד כקריאה חדה יותר של המציאות.
העדפת הרמטכ"ל לטפל קודם באיום של חיזבאללה מובנת גם היא, הבעיה היא שעזה נזנחה לשנים ארוכות ויקרות שהתפוצצו בפנים. שלושה ימים אחר כך ליברמן התפטר בגלל הפסקת האש עם חמאס כשהוא מזהיר שההסדרה היא "כניעה לטרור. אנחנו כמדינה קונים שקט לטווח קצר במחיר של פגיעה בביטחון הלאומי לטווח ארוך". האחראי העיקרי לאותה מדיניות היה ללא ספק נתניהו, ששניהם מנסים עכשיו להחליף, אבל הדיבורים על חבירה שלהם למפלגה אחת מוזרים. לא בגלל הוויכוח ההוא, שבו איזנקוט היה בעמדת נתניהו, אלא בגלל מערכת היחסים שהתעצבה באותה כהונה משותפת.
היו להם יחסי עבודה טובים, לעיתים, אבל גם מחלוקות נוקבות: פרשת אלאור אזריה למשל, שבה ליברמן הגיע לתמוך בחייל בבית הדין, בטרם הפך לשר ביטחון. בזמן שאיזנקוט דרש למצות את הדין ואת המשמעת בצבא. ובכל זאת, לשני הצדדים נוחים עכשיו הדיווחים על מפלגה משותפת אפשרית כדי להראות שיש להם אפשרויות. רק בלי לענות על פרט שולי: מי בראש? שניהם קיוו הרי להפתיע ולהפוך למועמד לראשות הממשלה בישורת האחרונה. חיבור בנט־לפיד הרחיק כל אחד מהם, בנפרד, מהחלום הזה. אבל זה לא אומר שיש היגיון שילכו יחד. איזנקוט, שהודיע שלא עזב את גנץ כדי להיות מספר 2 של בנט, יהיה מספר 2 של ליברמן? העלבון מהמהלך של בנט ולפיד לא חזק מספיק כדי לנסות להמליך את יו"ר ישראל ביתנו לראש הממשלה. גם ליברמן, שהתבטא לא מזמן על פערי המדיניות בינו לבין יו"ר ישר, לא יעדיף את איזנקוט כראש ממשלה על פני בנט.
מבחינה גושית, אם היה ניסיון לבנות מפלגות עם אופי, החלוקה הטבעית הייתה בנט וליברמן בימין, ולפיד ואיזנקוט במרכז. זה כבר לא יקרה. אבל עכשיו יש מי שמדבר מחדש על חיבור מרובע של כולם מלבד יאיר גולן – בנט, לפיד, איזנקוט וליברמן – למפלגה אימתנית שכמוה לא הייתה כאן. צ'ולנט ענק. זה דורש בישול איטי. הטמפרטורה בגוש השינוי גבוהה מדי.
