בין כל ההצהרות של טראמפ על איראן, שלפעמים כבר קשה להבין, נשיא ארצות-הברית פירסם השבוע הצהרה ברורה ביותר. הוא הכריז על "שבת לאומית" בארה"ב, יום של הוקרה למורשת היהודית. טראמפ לא מחויב כמובן בשמירת שבת על פי ההלכה, אבל הוא קרא לאמריקאים לציין את השבת הקרובה כיום של משפחה, קהילה והודיה לאלוקים.
גם פרשת "בהר" שקוראים בשבת מתחילה בשבת ומסתיימת בשבת. הפרשה פותחת בשבת של האדמה – שנת השמיטה, פעם בשבע שנים. היא מסתיימת בשבת של האדם – שבת קודש, פעם בשבעה ימים.
1 צפייה בגלריה
הרב מאניס פרידמן, סבתא חנה, שולחן שבת, טראמפ
(צילומים: shutterstock/Joey Sussman/Olga Mukashev ,It’s Good to Know)
עקרון היסוד של שתי המצוות האלה זהה: אנחנו לא מנהלים את העולם. אפילו טראמפ לא. אנחנו חייבים להפסיק מדי פעם, להרפות מהעולם החומרי ולהתחבר אל הרוח, להתמלא, להתחזק.
דמיינו עולם בלי שבת. זה עולם בלי הפוגה, 24/7. ארצות-הברית מצטיינת בקיום המילים "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". אבל לעצור בשבת? זה חידוש. התפיסה הקפיטליסטית האמריקאית כבר גרמה ליהודים רבים שהגיעו מאירופה במאה הקודמת להתחיל לעבוד בשבת, כי אלה היו הנורמות.
חברה שלי, עיתונאית אמריקאית, כתבה לי השבוע, אחרי ההכרזה של טראמפ: "סבא-רבא שלי הגיע לארצות-הברית לפני השואה וניסה לשמור שבת נגד כל הקשיים. היה אז משפט מפורסם שהמעסיקים היו אומרים לעובדים היהודים: אם אתה לא מגיע בשבת, אל תגיע בכלל בשבוע הבא. מי חשב שיום אחד יהיה בארה"ב נשיא שיגיד בדיוק את ההפך. כל ששת ילדיו של סבא-רבא שלי עזבו את היהדות. אני הנינה היחידה ששומרת שבת".
והרב מאניס פרידמן, אחד הרבנים המשפיעים והפופולריים כיום בארצות-הברית, טוען שזו התרופה העמוקה לאנטישמיות – היהדות לא כנרדפת, אלא כמאירה. "אנחנו לא אמורים להגיד: שונאים אותנו. אנחנו אמורים לעורר השראה וכבוד. לחיות את הערכים שלנו באופן שיגרום לאחרים להתפעל, להתרשם, להתלהב. אם יש רדיפות כלפינו זה משום שלא מימשנו עדיין את הייעוד שלנו. הפתרון הוא לא שלא יצעקו על יהודים ברחוב. זה המינימום. אבל אנחנו שואפים למקסימום. הפתרון הוא שהעולם יכיר בבשורה שלנו לאנושות כולה. זה הכיוון".
*
אחרי פרשת "בהר" קוראים את פרשת "בחוקותיי". היא מתארת את הקשר העמוק שלנו למקום הזה. "אם בחוקותיי תלכו", כותבת התורה, "ונתתי שלום בארץ". רשימה מרגשת של ברכות מפורטת שם, אם רק נתנהג פה בהתאם. אבל אז מופיעה רשימת קללות ארוכה וקשה. כשהעם שוכח את תורתו וזהותו, מתחיל רצף של צרות ואסונות, עד לקללה האחרונה – הגלות. חווינו זאת כבר פעמיים בהיסטוריה. אבל הפרשה לא מסתיימת ככה. אחרי כל הקללות מופיעה הבטחה: אנחנו נחזור לעצמנו, ונחזור לארץ ישראל ונתנהג פה הפעם אחרת, והברית הנצחית הזו תמשיך.
רינת רוסו שלחה לי השבוע את הסיפור של סבתא שלה. קורות חייה מסכמים היטב את כל האור והחושך הזה, במאה האחרונה שלנו.
"כל הצאצאים של סבתא חנה אזולאי התקבצו לחגוג לה ביחד. ארבעה דורות, שבת שלמה. אנחנו אפילו לא סגורים על הגיל המדויק. מינימום 92, ואולי יותר, במרוקו לא היו מסמכים מסודרים... היא נולדה במרוקו, התחתנה בגיל 15 ונולדו לה שני ילדים, עד שבעלה נרצח על ידי מוסלמים. סבתא חנה לא נשברה. אלמנה צעירה עם שני תינוקות, עלתה אז לארץ ישר למעברה בקריית-שמונה".
סבתא חנה בנתה את חייה בעשר אצבעות, היא עבדה בעבודות פיזיות קשות: קטיף כותנה בשדות, ניקיון משרדים ועבודה במפעלים. כל השנים שרדה בגבול הצפון מלחמות וקטיושות, ולדברי הצאצאים שלה "ליום אחד היא לא הפסיקה להאמין, לחנך ולחייך".
בזמן עבודתה במפעל 'חולה טקסטיל' הכירה את אברהם, והתחתנה שוב. נולדו להם עוד שישה ילדים.
וכך מספרת נכדתה רינת על התמימות ועל האמונה של הדור ההוא: "סבתא דחפה את כולנו ללמוד ולהתקדם, אבל היא מעולם לא למדה קרוא וכתוב. ולמרות זאת, התפילות שלה בוקעות רקיעים. כששואלים אותה: 'סבתא, איך את מתפללת אם את לא יודעת לקרוא?', היא עונה: 'אני אומרת לקדוש ברוך הוא את כל אותיות הא'-ב', ומבקשת ממנו: ריבונו של עולם, בבקשה, תחבר אתה את האותיות האלו לתפילה'.
בכל לילה סבתא עומדת ליד המזוזה, ומברכת כל נכד ונין בשמו. הברכות שלה הן הדבר הכי נפלא בעולם – מלאות באהבה ובאופטימיות שלא נגמרת. לכל אחד מהנכדים היא נותנת להרגיש שהוא יחיד בעולם.
השבת, כשארבעה דורות של ילדים, נכדים ונינים ישבו סביבה, אמרנו לה שבלי שום תואר אקדמי, סבתא חנה היא לדעתנו האישה הכי חכמה בעולם. מהריסות חייה היא בנתה ארמון – השבט שלנו".
מזל טוב, סבתא חנה. שגם אנחנו, מול אתגרים וקשיים, לא נתבלבל ולא נשכח מי אנחנו. שיתקיימו בך ובכולנו כל הברכות שבפרשה.
*
סיימנו. שתי הפרשות האלה שקוראים בשבת בתורה – "בהר" ו"בחוקותיי" הן האחרונות בספר ויקרא. המסע ימשיך בשבוע הבא, בספר במדבר.
אז מה עברנו ביחד בספר ויקרא? עשר פרשות, עם 859 פסוקים. עסקנו בהקמת המשכן, המרכז הרוחני של העם במדבר, ובדיני הקורבנות. וגם בחקלאות ובשוק העבודה, בלשון הרע וברכילות, במוות ובלידה, בשבתות ובחגים, בזוגיות ובחינוך ועוד ועוד.
חלק מהדברים רלוונטיים ובוערים ("ואהבת לרעך כמוך", הלב של ספר ויקרא) וחלק נראים מרוחקים, עד שקשה לתפוס אותם: נתקלנו שוב ושוב במילה שלפעמים מאתגר להסביר בשנת 2026 – קדוּשה. ספר ויקרא מציג עולם שיש בו קדוש ויש גם טמא, יש טוב ורע, יש אסור ומותר. ספר של גבולות.
זה לא ספר קל. הסופר האמריקאי הרמן ווק, זוכה פוליצר, כתב פעם שאם היו הופכים את התנ"ך לספר קריאה, היו מותירים בחוץ את ויקרא. "אבל היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה", כתב. "תוכנית בניית המשכן המפורטת וסיפור קריעת ים סוף המרתק – ערך אחד להן".
נכון, יותר מרתק לקרוא את ספר בראשית, עם סיפורי האבות, או את ספר שמות, על יציאת מצרים. ספר ויקרא הוא מאתגר. בדיוק לכן הוא עדות לנאמנות, לקשר, לחיבור. בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת בעולם יסיימו לקרוא אותו, ויכריזו שלוש מילים של חיזוק: "חזק, חזק ונתחזק".
הסטטוס היהודי: "פרשת 'בהר' מתארת מציאות כלכלית: חברה שיש בה עובדים, עסקאות, קרקעות ומסחר. אבל מילת המפתח שחוזרת שוב ושוב בפרשה היא 'אחיך'. הפרשה מזכירה לנו שהחברה שאנחנו בונים כאן תתנהל על פי כללים וחוקים, אבל בסוף, גם כשאתה המעסיק או בעל-החוב - תסתכל ותראה שמי שמולך הוא אח. הבסיס צריך להיות אחווה" ("מעט מן האור")
