בשלב מוקדם של תחקיר "המקור" על התקרית שבה כוח צה"ל ירה למוות בחטופים אלון שמריז, יותם חיים וסאמר אל-טלאלקה ז"ל, אחרי שכבר נמלטו משוביהם בעזה וסימנו בכל דרך אפשרית ולא אפשרית שהם אינם מחבלים, מספר רביב דרוקר על ישיבה שבה הרמטכ"ל דאז "דפק על השולחן" ושאל: "איך דבר כזה יכול לקרות?". ובכן, בהנחה שרב-אלוף (במיל') הרצי לוי לא ניהל מלחמה בלי חושים חיוניים כמו ראייה ושמיעה, הוא נדרש לדעת היטב את התשובה, וגם היה יכול לחסוך מהשולחן את המגע התיאטרלי עם אגרופו.
הלוי אמור היה להכיר מצוין את רוח הדברים המצמררים שסיפרו הלוחמים לאיריס חיים, אמו של יותם, בנוגע לאופי חסר הגבולות של פעילות צה"ל בעזה: על מה שמכונה בטעות "הוראות פתיחה באש" והיה בפועל רישיון להרוג כל "גבר, לא משנה באיזה גיל, ישר, לא משחקים עם זה", כפי שהעיד החייל שירה ביותם; על הקמפיין הפוליטי שדחף עוד לפני 7 באוקטובר להתיר כל רסן ו"הגיע לחיילים ולמג"דים ואולי אפילו יותר גבוה", כפי שטען רביב חיים, אביו של יותם; ועל כך שהכישלון העצום והתשוקה לנקום הפכו סיטואציה כאוטית ממילא כמו מלחמה לאירוע עוד יותר מסוכן ומועד לפורענות.
מכאן שתחקיר "המקור" הוא לא רק כתב אישום בגין המחדל הנורא בשטח, התחקיר המרושל באופן מאוד לא מפתיע שלו והמריחה חסרת הבושה של המשפחות, שכל עולמן התרסק לרסיסים בגודל של אמבה: זהו סיפור גדול הרבה יותר, על המציאות המרה מאחורי הקביעה ששלטה אז (ועוד הרבה אחר כך) בתקשורת, לפיה אין סתירה בין "לחץ צבאי" ל"השבת החטופים". כשמאזינים לשחזורים השונים מתקבל רושם די פשוט אך נוקב: כפי שהתוכן של אותו "לחץ צבאי" – מבצעי ותודעתי – הוביל למותם של הרבה מאוד חפים מפשע מהסוג שלא עניין את הציבור הרחב, כך הוא לא ממש הותיר סיכוי גם לשלושת החטופים שהיו יקרים לליבו עד מאוד. למעשה, מזעזע ככל שזה נשמע, אפילו ההבדל המובהק במראה של השלושה לא סייע לאף אחד מהם: בטח לא לסאמר, שזוהה מיד כמחבל בשל חזותו הערבית, אך גם לא ליותם הג'ינג'י בעל העברית הרהוטה.
לכן השאלה היא האם מלבד הזדהות עם זעם המשפחות על המפקדים, ובראשם המג"ד עם גרסאותיו הבעייתיות והמח"ט שלא נרתע מקצת גזלייטינג על חשבון אמא שכולה, התחקיר מסוגל לעודד לפחות כמה צופים וצופות להתמודד עם התמונה הגדולה והאיומה: האמת היא שלא היה צריך להיות רמטכ"ל כדי להבין "איך דבר כזה יכול לקרות"; מספיק היה לצפות בטלוויזיה.
