ספר שכבר לא ייכתב // נורית גרץ } כנרת זמורה דביר } 141 עמ'
"אני לא הייתי בשבעה באוקטובר בעוטף עזה, אבל השבעה באוקטובר כאן איתי", כך נכנס יום הטבח אל הספר החדש מאת נורית גרץ. לא רק כאמירה אישית, אלא כחלק מתוכנית רטורית. לא כיומרה לשחזר את היום ההוא, ולא כחומר שייעשה בו שימוש כעלילה, אלא כתיעוד כן של חוסר היכולת לספר על אודותיו. גרץ מאפשרת לו לחדור פנימה כשורה של שמות שאי-אפשר לארגן בסדר הגיוני: אביגיל הקטנה שברחה מחיקו של אביה שנרצח, ויויאן סילבר האקטיביסטית שנמצאה שרופה, משפחת קדם והילדה המתה שהחזיקה תפוז בידה, אביו של תום שאחז שלט מול בניין הכנסת "הדם של תום זורם מתוך הממ"ד". השמות פולשים אל רצף הפרגמנטים שמרכיב את הספר הזה כמו שחוויות טראומטיות עושות בדרך כלל. שמות שרודפים את הנפש גם כשהם מופקעים מייצוג ריאליסטי שגרתי של מציאות או של עָבַר.
הצורה המקוטעת, שגרץ פיתחה כבר בספרהּ הקודם, 'ממילא גורלך נחרץ' (שם עירבבה בין שלושה קולות: של סופוקלס המחזאי היווני בערוב ימיו, של דמותו של אדיפוס, שהיה תינוק שננטש ואחר כך אב דואג ובעל אוהב, ושל גרץ עצמה, שספק מסתירה וספק מגלה את עצמה דרך הטקסטים הקלאסיים), מתפקדת כאן כתמרור ערכי. את הטבח על פי גרץ אי-אפשר לכתוב על פי רצף סיפורי רגיל, היות שהפצע עוד מדמם אצל הסופרת ברגע הכתיבה ("איך להכניס לכאן את השבעה באוקטובר וגם את המלחמה שמתנהלת עכשיו, בזמן שאני כותבת", היא שואלת אל מולנו הקוראים). הסיפור הסדור והבלתי מקוטע יבוא אולי מאוחר יותר. אולי מאת אחרים.
• • •
זהו 'ספר שכבר לא ייכתב', יצירה שנעה על קו התפר שבין בדיון, ממואר ופרוזה הגותית. המספרת היא סופרת במקצועה, שהיא גם אישה זקנה ששוכחת. במקום לקרוא ספרים על אלצהיימר, כיצד החלבונים הקטלניים תוקפים את המוח ותאי עצב נופלים כקוביות דומינו ומצמקים את המוח, היא מחליטה להמציא אישה שכל זה קורה לה. הגיבורה נטולת השם (בהמשך, בהקשרים של חורבן הבית, הסופרת תקרא לה שרה, "אולי בינתיים, באופן זמני"), דמנטית שחיה בתוך ערפל מתמשך, מאבדת מאפיין אישיותי אחר מאפיין. היא מחפשת אנשים שאינם, שואלת איפה משקפי הראייה שלה שמונחים מולה על השולחן, מתקשרת לבן הזוג שלה אהוד באמצע "רחוב שלא מוביל לשום ים... לא הרחוב שהיא מחפשת", כדי שיעלה אותה למכונית וייקח אותה הביתה, בעודו נוזף בה ודואג.
היחסים שבין הסופרת לגיבורה שלה נפרסים בגילוי לב: לעיתים הסופרת מנסה להחזיר לגיבורה שלה זיכרונות, להושיב אותה בעבר נעים יותר, ולעיתים הגיבורה מתמרדת, מבקשת לעזוב את הסיפור ולחיות את החיים שלה מחוץ לספר, להסתדר לבד בתוך המציאות. העימות הזה שבין היוצרת ובין התוצר של הבריאה הבדיונית שלה הוא תשתית הטקסט. עליו מרכיבה גרץ שכבות נוספות, היסטוריות רחוקות וקרובות. היא שולחת את הגיבורה שלה אחורה אל ימי הבית השני עם הקנאים והסיקריקים, אל מצדה ונאומו המצמרר של אלעזר בן יאיר, אל ירושלים של הקרבות הפנימיים בימי טיטוס. במקביל היא סובבת בנופי ישראל המודרנית, שנגלים כמרחבי זיכרון אף הם. כפר ערבי חרב במורדות הרי יהודה; בית המוכתר בדיר יאסין שצויר בידי מי ש"ניסה להקים לתחייה בעיפרון ובצבעים את מה שהרס שם במלחמה ב-1948" וכעת תלוי על קיר ביתה; עין חרוד של עמוס קינן, שאולי מעולם לא הייתה; וההקשרים העכשוויים, ובהם פחי מיחזור שעליהם נכתב בשפה האנגלית "החזירו אותם הביתה עכשיו".
גרץ מספרת ששמו של הספר השתנה תוך כדי הכתיבה. תחילה היה 'ספר שאולי ייכתב ואולי לא', ורק בסוף קיבל את כותרת התבוסה שלו. הספר בנוי מרסיסי טקסט קצרים, שמופרדים זה מזה בכוכביות, באופן שמדמה פעולה של זיכרון מתפורר: הבהובים, חזרות, חורים בעלילה ובורות נפשיים למיניהם. לצד הרובד הקולקטיבי, הספר כולל וידוי עצוב, שקשור בדמותה הממשית של מונה זילברשטיין, אישה שהסופרת הכירה בקפה כסית התל-אביבי לפני כ-60 שנה.
היא הייתה ילדה שגדלה בצל עוני ובושה, שהגיעה כנערה צעירה לבוהמה ההיא ונאחזה בה, חיפשה שייכות ואהבה אבל נוצלה, נאנסה, נגזלה, שתתה והתמכרה לסמים. הסופרת מתוודה שידעה הכל ושמעה הכל, אבל לא עשתה דבר ולא הושיטה לה יד. רק התבוננה בה מרחוק "כאילו זה לא נוגע לי". זילברשטיין מתה בדירתה לבדה, ורק כשבועיים לאחר מכן התגלתה גופתה הנרקבת, שוכבת בתנוחה עוברית עם מזרק וערימת ספרים לצידה. היא רודפת את הסופרת בלילות, מאשימה אותה בעיניה הכואבות שהייתה עבורה רק רעש רקע מחיים שאינם שייכים לה.
זילברשטיין נכתבת לתוך הספר בתקווה שאם תיכתב, תפסיק להציק, אבל היא איננה מרפה. בעמודי הספר האחרונים מתפרקת הגיבורה לאיטה. היא רואה שלטי זיכרון על בתים בתל-אביב "כאן גר ויצר הסופר עמוס קינן", ואינה מבינה כיצד אנשים הפכו לשלטים. היא מנסה לצלצל לאמה, אבל זו מתה כבר שנים. היא מבינה שעליה לעבור בשלווה את נהר הסטיכס כמו שעוברים את הירדן, ולהיטמע בנוף פשוט וחסר ערפילים.
גרץ יצרה גיבורה שהיא השתקפות של פחד ושל אובדן שליטה, כדי להנכיח מין זמן-ביניים, שבו העבר הולך ונמחק, אך העתיד טרם הגיע. הסופרת מנסה להציל את הגיבורה באמצעות כתיבה, אך ניגפת לנוכח המציאות המתפרקת. ישראל שמצטיירת בספר זה היא מרחב של טראומה מתמשכת ושל שכבות היסטוריות שקרסו בזו אחר זו. גרץ קושרת בין השכחה הפרטית של הגיבורה לבין הזיכרון הלאומי המרוסק: החל מחורבן הבית וכלה בהפקרת החטופים.
ישראל בספר הזה היא המקום שאותו לא עזבנו, אך כעת נדמה שגם אין לאן לחזור, נותר רק להישאר כעדות לקריסה בתוך השברים. התוצאה, במיטבה, מציגה רגש חשוף של כאב לנוכח פצעים לאומיים. רגש שמתגלה דרך פריזמה של זיכרון פרטי שנכתב, למרות הדעיכה, בשפה בהירה, אך דחוסה בציטוטים תרבותיים. עם זאת, חוסר היכולת להתחייב לגיבורה, לזמנה ולמקומה, והדילוגים התכופים בין רגעים היסטוריים לרגעי הווה מייצרים טקסט שקורס אל תוך הניסיון המודע לעצמו לכתוב אותו, מודע יתר-על-המידה, בלתי מתגמל במונחים של יצירת עולם.
• • •
חוקרת התרבות כלת פרס לנדאו פרופ' נורית גרץ, שהשנה מלאו לה 85, מאמינה בכוחו של סיפור לפרוס נוסף על העלילה שלו, נוסף על הגיבור האחד שלו, נוסף על הזמן החולף שבו הוא מתרחש, מנעד רחב של משמעויות, של יחסים ושל אפשרויות חיים. במחקרי הקולנוע שלה התייחסה גרץ לא אחת לכוחו של הדמיון לאפשר מפגשים בינינו לאחרים, לשאת אפשרויות של זמנים חדשים, זמנים אלטרנטיביים, עוקפים טראומה, עוקפים היסטוריה.
הספר החדש שלה, ואינני רוצה לכתוב האחרון, הוא קינה על עולם שנעלם ועל מילים שאינן מצליחות להחזיק אותו עוד. בשונה מגיבורים דמנטיים אחרים, למשל צבי לוריא ב'המנהרה' לא"ב יהושע (2018), שפוגש פלסטיני ומתבונן יחד איתו במדינה הדו-לאומית "שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה", או גיבורת 'חלום עולם הפוך' לאילנה ברנשטיין (2024) שמודעת לכך שזקן הוא "איש בלי עתיד", הגיבורה של גרץ נושאת פוסט-זיכרון, במונחיה של החוקרת מריאן הירש, כך שאסונות עבר הם חלק מן האסון הפרטי שלה.
קל לקרוא את הספר הזה כאמירה על ישראל כמדינה בדמנציה, כי גרץ מראה כיצד החברה הישראלית לכודה בטראומה מעגלית, במקום שבו מרחב תודעתי שב ונמחק, הבתים נחרבים ואנשים מדברים בסיסמאות. הישראליות על פי הספר הזה לכודה ברגע נצחי של חורבן שאינו מאפשר כרוניקה של זיכרון או בנייה מחודשת.
בספריה הקודמים גרץ הקימה לתחייה מתוך הארכיונים דמויות-עבר שסיקרנו אותה — ב'על דעת עצמו' (2008) כתבה על בעלה עמוס קינן ו"הדור ההוא שהפעמונים צלצלו לו", כלשונה; וב'ים ביני לבינך' (2015) על כוח היצירה והאהבה של רחל המשוררת — ובנתה נרטיבים מהודקים שדרכם הבינה את היחד הישראלי. בספר הזה הארכיון נותץ וחולל. הוא מעין המשך דוֹרי ותמטי ל'אל מה שנמוג' (2010), הספר שגרץ הקדישה לסיפור חייה של אמהּ דבורה, שהייתה שרויה בתהליך של דמנציה תוך כדי הכתיבה, ובחן את היכולת של המילים הכתובות לנצח, ולו לרגע, את השכחה.
גרץ כבר איננה החוקרת שמביטה מהצד על מיתולוגיה ישראלית ועל מה שנהרס. היא הניצולה שמתהלכת בודדה בין ההריסות. •
