הסיסמה היתה: שמחת חג // יוסף עוזר } הקיבוץ המאוחד } 95 עמ'
נדמה שספרו החדש, השישי, של יוסף עוזר הוא הצלול והאסרטיבי ביותר בספריו. יש לו שם מסורבל במקצת: 'הסיסמה היתה: שמחת חג', שנוגע בלב הפצוע של הספר – מלחמת יום הכיפורים – ויש לו גם כותרת משנה מיושנת להפתיע, 'פואמות ושירים', שמזכירה את ביאליק, טשרניחובסקי ותלמידיהם. הצליל המיושן אומר אמת: מי שמתחיל לקרוא את הספר ומכיר קצת את תולדות השירה העברית מזהה מיד את המוזיקה, הטון, סוג היופי הלשוני שהמשורר חותר אליו ואפילו נוגע בו, יופייה של שירת התחייה העברית, אי אז לפני יותר ממאה שנים, שנכתבה ברובה המכריע בהברה אשכנזית, ואצל יוסף עוזר מתגלה מחדש בעברית כמעט בת זמננו. זה אולי המסר העמוק והמתמיד ביותר של שירת עוזר: אהבה שבורה אך נאמנה למשהו שחלף מהעולם, מתוך ידיעה עמוקה של מותו.
הביוגרפיה של עוזר משמעותית להבנת יצירתו. הוא בן להורים שהיגרו מעירק והתיישבו במושב בעמק יזרעאל, וניסו לשלב כמיטב יכולתם בין מסורת דתית ובגדדית שהביאו עימם עם העולם הרגשי והאידיאולגי, הציוני-סוציאליסטי, של העמק. הילד יוסף צמח לתוך הכפילות הזאת. השבר התרחש, כאמור, במלחמת יום כיפור, שהובילה את המשורר להתחברות מחדש לשורשים הבגדדיים והדתיים של משפחתו, לסוג של התחרדות, ליהדות של עובדיה יוסף. ואז באה ההתפכחות גם מזה, שהייתה לא פחות קשה. ודומה שרק אז, לאחר שהתפכח מכל אמונותיו, נותר עוזר בעמדה שמאפשרת לו להיות משורר מעניין כל כך, עשיר במידע לשוני ואינטלקטואלי, ועם זאת בודד מאוד. עוזר אולי לא חדל להיות חרדי באורחות חייו, אבל גיבש זהות מרובת קרעים ופיכחונות ושברים וכעסים, שמצליחה להתאחות, כמדומה, רק על דרך השירה.
הפואמות שפותחות את הספר נפלאות במיוחד. הראשונה, 'במושב ברק', צוללת לזיכרונות ילדותו של עוזר בעמק יזרעאל ומגיעה עד לסדרת ההתפכחויות שהציבה אותו בעמדה כפולה: מצד אחד אהבה גדולה לאמונה הציונית התמה של ילדותו, ומצד אחר הבנה שהציונות ההיא מתה, חלפה מן העולם, שהחוט המחבר בין הדורות נקרע, ועם זאת הדרך הגדולה המובילה מירושלים לבגדד או לטולדו ובחזרה ממשיכה להיסלל ולהוליד שולחנות ערוכים, אלא שמדובר בדרך בודדה ובשולחן ערוך של אדם אחד – המשורר. גם הפואמה שמוצבת מיד אחריה, 'פרהוד', חודרת עמוק ללב. עיקרה קינה על הפרעות המחרידות, על קץ יהדות בבל, אבל בתוך הקינה מגלם עוזר גם זעם ואירוניה המשמשים כמחווה ל'בעיר ההרגה' של ביאליק. הפואמה השלישית חוזרת לפער בין ההווה של המשורר כאב חרדי לזיכרונותיו כילד בעמק, וממנה לקוח הפרק המצורף לרשימה – שיר אהבה שבור לב ומפוכח לאשכנזים הרחוקים ההם שבראו למשורר את שפת המראות והצלילים של ילדותו.
ויש בספר שירים חזקים נוספים, שירי געגוע מופלאים לצד הבגדדי בזיכרונותיו של הילד יוסף. ושיר זעם על הרב עובדיה יוסף — זעם שהמשורר משתדל לכבוש אבל פורץ ממנו בעוצמה. ושיר אהבה לאביו של המשורר על כל התפכחויותיו שלו, מחלום נעוריו על בגדד כעיר ערבית ואירופית גם יחד ועד לחלום בגרותו על ציונות שאינה מתפרקת ללאומנות מיליטריסטית. ושיר אהבה לאם המשורר, שגם הוא שיר בעל ממדים פוליטיים, פמיניסטיים.
אבל מעל לכל שירי הספר מזדקרים שניים: השיר 'מרורית משוננת', שמגולל את זיכרונותיו השסועים של המשורר ממלחמת יום כיפור, ומגלם לא רק את אימת המלחמה אלא גם את רשעת אדוניה בשפה שאינה בהכרח בלתי-ביאליקאית: "והבני זונות ישבו שם מעלינו עם סיגרים ועלי תאנה"; והשיר שחותם את הספר, 'פרויקט מגדלור', שעשוי כולו מציטוטים של קיבוצניקים מהעוטף על מחויבותם לדיאלוג עם הפלסטינים בעזה. הציטוטים כולם מ-2019, ואין בשיר שום אזכור לטבח ולמלחמה שפרצה בעקבותיו. האהבה הגדולה לשרידי הציונות שנותרו מילדותו של המשורר הופכת בשיר הזה לקינה אילמת שחבויה בה צוואה; צוואה של נאמנות לשלום, לדיאלוג, להתפכחות הראויה היחידה: ההתפכחות מהמלחמה. •
רְאִי אֲדָמָה, כִּי לֹא הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים. מִישֶׁהוּ חָרַשׁ,
מִישֶׁהוּ חָקַר אֶת חֻמְצִיּוּת הַקַּרְקַע, בָּאוּ מְשׁוֹרְרִים מֵאוֹדֶסָה,
בָּאוּ וְהִמְצִיאוּ מִלִּים חֲדָשׁוֹת לִהְיוֹת עַם, עָקְרוּ
אֶת הַמִּלָּה קִלְשׁוֹן מִסֵּפֶר שְׁמוּאֵל וְתָקְעוּ אוֹתָהּ בְּאַדְמַת כִּנֶּרֶת
כִּי עַם גָּדוֹל וְשָׂרוּט עוֹד יַגִּיעַ רָעֵב. אֵיךְ כָּתַב בֶּרְל
לְרָחֵל, יֵשׁ כָּאן מֶרְחָב לַנֶּפֶשׁ, לַמַּחְשָׁבָה וְלַשִּׁיר, לָרָצוֹן וְלַיָּדַיִם,
וְאִם יֵשׁ סַכָּנָה בַּמֶּרְחָב הַזֶּה, לַפְּרָט וְלַכְּלָל, הֲרֵי הִיא בְּקֹצֶר הַכְּנָפַיִם,
וא"ד גוֹרְדוֹן הִרְהֵר עַל אוֹדוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קוּלְטוּרִית,
וְהַמִּלָּה קוּלְטוּרִית חִכְּתָה שֶׁלֹּא נִהְיֶה אֶחָד בַּפֶּה וְאַחֵר בַּלֵּב:
כִּי אִם מַהְפֵּכָה בָּעַמִּים הִיא בְּקַרְדֻּמִּים וְסַכִּינִים וּמֶרְחַץ דָּמִים,
כָּאן גְּאוֹנָהּ שֶׁל חַיִּים וּמָוֶת בְּיַד הַלָּשׁוֹן. בְּיָאלִיק סִיקְרִיק
שֶׁל לָשׁוֹן מִזֶּה וֶאֱלִיעֶזֶר מִזֶּה, וִילָדִים, וּמוֹרִים מְשִׁיבִים
אֶלֶקְטְרוֹן לַחַשְׁמַל, רוֹקְדִים תַּחַת הַמִּלָּה מִטְרִיָּה.
הוֹ, אִמָּא, הוֹ אַבָּא. אֵיךְ פַּעַם כָּל הָאָרֶץ מָלְאָה
חֻשְׁחָשׁ שֶׁנּוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ תַּפּוּזִים.
