הילד הוא אבי האיש // דן מירון } נוודים } 201 עמ'
כיוון שהפרסונה של דן מירון — מגדולי המבקרים שלנו, שהתרבות העברית שלנו חבה לו הרבה (מבחינתי, הוא נמנה עם בכירי הכותבים בעברית) — מסקרנת אותי, מצאתי עניין מיוחד ברגעים בטקסט הממוארי היפה הזה שבו היא מתגנבת ונגלית, הפרסונה, בשולֵי ואגב מה שניתן להניח שהייתה כוונתו העיקרית המודעת של הכותב. אגב פרק שעוסק במשורר הטרגי נח שטרן, שהיה מורה לאנגלית של מירון הילד, מספר מירון על מכתב שקיבל ב-1991 כשפירסם מאמר על שירתו של שטרן מהסופרת שושנה שרירא, שהכירה את שטרן. אחרי הזכרת שמה מוסיף מירון הערה בסוגריים: "משום-מה נדמה לי שהפמיניסטיות החרוצות שלנו עדיין לא הגיעו אליה". סרקזם דומה, המבטא אולי אי-נוחות של המבקר המרכזי מהתפתחויות אקדמיות שרווחו בתחום לימודי הספרות ("שלנו"), מצוי במקום אחר, שם מירון מעיר אגב אורחא: "אני שואל את עצמי אם הפוסט-קולוניאליסטים כבר התנפלו על 'פו הדוב' [...] למה הם מחכים?!" ומשהו מטבעו של מבקר ראוי לשמו — שלטעמי יש בו ואף ראוי שיהיה בו יסוד תוקפני-סובלימטיבי, מעין מה שאמרו חז"ל על מי שנולד תחת השפעת מאדים ועדיף לכן שיהיה שוחט מאשר רוצח — נגלה כשפתאום מירון נוטה הצידה מסיפורו ודווקא כן מאריך על מנהל מוסד תרבותי עברי כך: "על [איקס] ראוי שלא להאריך את הדיבור. במשך עשורי שנות שלטונו [...] שקע הבית הנהדר לרמה של ספרייה ציבורית דהויה ועלובה [...] [איקס] אשר זה עתה התמנה [...] עדיין לא הספיק לנוול אותו".
הממואר מכיל כמה פרקים מילדותו ומנעוריו ומצעירותו של מירון, יליד 1934, פרקי זיכרונות הכוללים מפגשים שלו מסוגים שונים עם ספרות (בעיקר שירה, כי מירון, על אף אמפיביותו הראויה לציון כמבקר של סיפורת ושירה כאחת, ביסודו קרוב יותר לשירה) וסופרים. הפרקים ממחישים יפה את המקום האדיר שתפסה הספרות אצל היישוב העברי וישראל הצעירה. מירון ממחיש זאת, למשל, דרך אחד המשחקים הספרותיים בני התקופה, "ששום ילד בן ימינו לא היה נוגע בהם בקצה-האצבע, כגון משחק הקלפים 'ספרן' (שבמסגרתו התחרו המשַחקים בהשלמת סדרות קלפים שבכל אחת מהן נמנו ארבע יצירות של סופר עברי זה או אחר)". בהתאם לכך מספר לנו מירון על המקום הכביר שתפסה יצירת ביאליק ואף אישיותו בחיי היישוב העברי בכלל ובחייו של מירון הילד בפרט. מקום זה הוביל את מירון הילד להתגנב למסכת המוות של ביאליק ולתנות בפניה את צרת העם שהתגברה מאז מותו ("ביאליק, אתה יודע מה עשו הגרמנים ליהודים?!"). והקשר אל המשורר המנוח נבע גם מהזדהות רגשית עזה עם תיאור דמות אם המשורר העמלה על עבודתה (ב'שירתי'), שהזכירה למירון הילד את אמו והביאה אותו לדמעות מביכות בכיתה. הרגישות לרגש שבשירה, אם אפשר להתנסח כך, קשורה גם לפרק היפה (והיחיד שאינו ממוארי, כמדומני, כי מירון לא אומר שנכח באירוע המסופר בו) על ביצוע הבכורה של השיר 'לילה לילה' של אלתרמן בפי שושנה דמארי בפברואר 1948. השירה סחפה את הקהל, חדרה לליבו, מספר מירון והרוותה "צמא בלתי-מודע לבכי". איזה יופי! ואיזה תיאור קולע של מה שאמנות גדולה יכולה לעשות!
בכלל, המבט של מירון בעבר ובקהילה שמתוכה צמח אמפתי ואוהד. הוא משבח מאוד את בית הספר היסודי התל-אביבי שבו למד, לדוגמה. הוא מזכיר את הלחצים העצומים שאיתם התמודד "היישוב": "נבצר מאיתנו לא לשמוע בלילות החל מראשית שנת 1943 את זעקות השבר הנוראות שבקעו מפי אלה שנודע להם גורל קרוביהם [...] עדיין אני יכול לשמוע את הזעקות האלו, המכחישות לגמרי את הטענה השקרית כאילו התעלם ה'יישוב' מן השואה. אני עצמי, בהיותי ילד בן שמונה ותשע, ספגתי את הצעקות ואלו נעשו לאורך חיי לחלק בלתי נפרד מן המודעות העצמית שלי כיהודי". עם זאת, המבט לאחור אינו סנטימנטלי מצועף, ומירון מתאר, למשל, בפרק פיקנטי, את הניסיון של שלונסקי לרתום את המבקר הצעיר לכתוב ביקורת שלילית על "עיר היונה", של חברו-יריבו של שלונסקי, אלתרמן.
פרק אחד בספר לא כל כך מוצלח לטעמי וזה הפרק החותם. מירון מספר שהפרק התווסף בשעת ההגהות, שלב שהוא מאוד לא אוהב. ואכן פרק זה סובל מבעיות הגהה. אבל הבעיה היא הניסיון המודע מדי, המאומץ, בפרק זה לבסס איזה עיקרון של הממואר ואולי של דרכו הביקורתית של מירון. דווקא ברגעים פזורים לאורך הספר, באופן אגבי יותר, שזורים כמה "אני מאמין"-ים ביקורתיים מאלפים ונוגעים-ללב של מירון. למשל, איך בעקבות מפגש בילדות עם שירת דנטה השגיבה - דנטה מול ביאליק זה המון-בלאן מול הכרמל, אומר לדן בן השש שכן משכיל — הוא מחליט שהוא מעדיף דווקא את הכרמל. ודוגמה נוספת: אגב זיכרון סבו הדתי המתפעל דווקא מיל"ג המשכיל הלוחמני, מגלה מירון שמץ מחזונו הביקורתי המרגש: "ואני הרי רציתי למתוח קשת שתחבר את יל"ג וביאליק עם שלונסקי ואלתרמן, ואפילו עם רטוש וגלבוע. עגלת הספרות העברית, סברתי, זקוקה ליצול שלם כדי שתוכל לנוע קדימה" •
