מינויו של יהודה אליהו לתפקיד בכיר ברשות מקרקעי ישראל איננו עוד מינוי מקצועי בשירות הציבורי. בעולם הפוליטי הציני שלנו, יש מי שכבר מסמנים אותו כאחד המינויים הראשונים ש"הממשלה הבאה" תרצה להדיח, רק בשל זיהויו הפוליטי. אבל המאבק על אליהו הוא לא סיפור על אדם כזה או אחר; הוא המאבק על השאלה האם מדינת ישראל עדיין מאמינה בקרקע כערך ציוני, או רק כנכס מניב.
במשך שנים ארוכות, הפכה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) מגוף בעל חזון לאומי-התיישבותי ל"חברת נדל"ן" המתנהלת דרך אקסלים של רווח והפסד. המדיניות הרשמית דגלה ב"נייטרליות" – שיווק קרקעות לכל המרבה במחיר תחת כסות של שוויון משפטי וכלכלי. אלא שבמציאות הישראלית, הנייטרליות הזו היא אחיזת עיניים. כשהמדינה מוותרת על העדפה ערכית של התיישבות וריבונות, היא משאירה את הוואקום לגורמים בעלי הון או לכוחות שמבקשים לקבוע עובדות בשטח בניגוד לאינטרס הלאומי.
הפער הזה בולט במיוחד בנגב ובערבה, בגליל, בגולן ובבקעת הירדן – שם המדינה מתמודדת עם אתגרי משילות ואיומים ביטחוניים, בעוד מדיניות הקרקע ממשיכה לפעול מתוך תפיסה אורבנית-כלכלית שמתאימה למגדלים בתל אביב. אירועי השנה האחרונה הוכיחו לנו בדרך הקשה: איפה שיש קהילה אזרחית חזקה ונוכחות על הקרקע, יש הגנה. רמ"י צריכה להבין שהיא לא רק משווקת מגרשים, היא מעצבת את חומת המגן האנושית של ישראל. קחו למשל את המצב ביישובי קו העימות בצפון. בזמן שצה"ל נלחם, רמ"י ממשיכה לדרוש מחירים אסטרונומיים על "הוצאות פיתוח" ביישובים מבודדים כמו אדמית או משגב עם. לוחם ששירת חודשים ארוכים במילואים ומבקש לבנות את ביתו מול לבנון, מגלה שעלות המגרש זינקה לסכומים שרק בעלי הון יכולים להרשות לעצמם. כפי שאמרתי לא פעם מעל במות הכנסת: "כאשר צעירים נתקלים במחירי הקרקע בפריפריה, הם פשוט נופלים". המדינה לא יכולה לדרוש חלוציות מצד אחד, ולגבות עליה "קנס התיישבות" מצד שני.
הבעיה עמוקה הרבה יותר מחילופי פקידים; היא נעוצה בגישת ה"קווים הכחולים" – גבולות תכנוניים נוקשים המונעים מקיבוצים ומושבים לצמוח. בבקעת הירדן או בערבה, אנחנו רואים יישובים שמשוועים לקלוט משפחות, אך נבלמים בגלל הגדרות שמתייחסות לקרקע כאל משאב במחסור, בזמן שהשטח זועק לנוכחות אזרחית שתמנע השתלטות לא חוקית. כאן נכנס לתמונה המינוי של יהודה אליהו. המשימה המונחת לפתחו היא לא רק ניהולית, אלא רעיונית: לעצור את התהליך שבו המדינה הפכה ל"חברת ניהול נכסים" ולחזור להיות מדינה המיישבת את גבולותיה. מי שיבקש להדיח אותו בעתיד מסיבות פוליטיות, יצטרך להסביר לציבור למה הוא מעדיף את טבלאות האקסל והמכרזים הכלכליים על פני החזון הציוני של אחיזה בקרקע. נסיגה מהמינוי הזה תהיה הצהרה: חזרנו להיות טכנוקרטים, ויתרנו על הריבונות.
מדינת ישראל צריכה להחליט: האם היא מוותרת על הגליל והנגב לטובת רווחיות קצרת טווח, או שהיא מבינה שהמחיר האמיתי של קרקע לא נמדד בשקלים, אלא במספר המשפחות הצעירות שיבטיחו את גבולות המדינה. הגיע הזמן שרשות מקרקעי ישראל תחזור להוביל חזון, ולא רק גבייה.
המשימה המונחת לפתחו של יהודה אליהו היא לא רק ניהולית, אלא רעיונית: לעצור את התהליך שבו המדינה הפכה ל"חברת ניהול נכסים”