בימים הקרובים תתנהל בירושלים הצגה פוליטית שמנותקת לחלוטין מהחיים עצמם. במסדרונות הכנסת מדברים על נוסחאות, יעדים, סנקציות מדורגות ופשרות קואליציוניות, אבל מחוץ לבניין הכנסת, הציבור הישראלי כבר נמצא במקום אחר לגמרי. הוא עייף ממלחמה ארוכה, מעוד סבב מילואים, עייף מהתחושה שיש בישראל ציבור אחד שמתגייס שוב ושוב ושוב, וציבור אחר שהמערכת הפוליטית עושה הכול כדי לא לדרוש ממנו להשתתף בנטל.
חיילי צה"ל בסדיר ומילואים משלמים במחיר חייהם פיזית, לא מטפורית, למען הגנה על המולדת ובאים שוב ושוב למרות הכל. בעוד חודשיים, אם לא יהיה שינוי, אעלה שוב על מדים. יולי, אוגוסט וחצי ספטמבר על גבול הצפון עם חבריי לגדוד. עוד סבב מילואים מאז שבעה באוקטובר. בבית יישארו אשתי הגיבורה ושבעת הילדים שלנו ואנחנו ממש לא היחידים, עשרות אלפי משפחות בישראל חיות כבר כמעט שנתיים בתוך שגרת חירום מתמשכת, עם חוסר ודאות, שחיקה, עומס כלכלי ומתח בלתי נגמר ובתוך כל זה, הממשלה עדיין מתווכחת איך לאפשר לחוק הגיוס לעבור בלי לגייס באמת.
צריך לומר את האמת בצורה פשוטה: אם לצה"ל היו עוד 80,000 חיילים, השאלה לגבי היכולת להתמודדות רב-זירתית במקביל לא הייתה קיימת. כולם כבר מבינים את המשחק. כשמדברים על יעדי גיוס צריך לבדוק אם יש סנקציות אמיתיות, כשמדברים על פשרות צריך לשאול האם צה"ל באמת יקבל עוד חיילים לשורותיו, וכשמדברים על אחריות לאומית הציבור מסתכל סביבו ורואה מי באמת נושא באחריות הזאת בפועל.
הפער הזה כבר לא נשאר באולפנים או ברשתות החבריות, הוא נכנס הביתה, הוא נמצא בשיחות של לוחמי מילואים עם הנשים שלהם באמצע הלילה, הוא נמצא אצל ילדים ששואלים שוב למה אבא נוסע לעוד חודשים ארוכים ובוכים ליד הדלת, הוא נמצא אצל עצמאיים שמנסים להבין איך העסק ישרוד עוד גיוס והוא נמצא גם אצל צעירים לפני גיוס, שמסתכלים על המציאות ושואלים את עצמם אם במדינת ישראל עדיין קיים עיקרון בסיסי של שוויון וחובה משותפת.
חשוב להדגיש, העם היהודי נשען אלפי שנים על התורה וכוח הרוח שלו ודווקא התורה היא זו שמחייבת אותנו לצאת להילחם על חיינו, פיקוח נפש דוחה הכל זו מצווה ולא המלצה. אי אפשר יותר לקבל מצב שבו קבוצה אחת בעם נדרשת שוב ושוב לעזוב בית, ילדים, עבודה ועסק כדי להגן על המדינה, בזמן שהמערכת הפוליטית מחפשת דרך להמשיך את הפטור ההמוני במסלול עוקף מציאות.
צה"ל כבר לא מסתיר את המצוקה, הצבא צריך כוח אדם, המילואימניקים שתמיד מגיעים ותמיד ימשיכו לבוא - נשחקים, משפחות קורסות תחת הנטל והציבור הישראלי מבין שהמודל הישן פשוט לא מחזיק יותר. לכן השאלה היא לא רק משפטית או פוליטית, אלא בעיקר שאלה של אמון בסיסי בין המדינה לאזרחיה כי מדינה לא יכולה לבקש מאנשים להמשיך להקריב בלי סוף, ובאותה נשימה לשדר שאין כוונה אמיתית לחלק את האחריות באופן רחב יותר.
אחרי שבעה באוקטובר, החברה הישראלית השתנתה, גם אני השתניתי. הציבור מוכן לשאת בנטל, להילחם, להתגייס ולהקריב והמסירות האינסופית הזו פשוט מדהימה, אבל הציבור גם מצפה לדבר אחד בתמורה: שותפות, לא קומבינות, לא תרגילים ולא מריחות זמן, פשוט שותפות אמיתית.
