חודש לפני המונדיאל, והעולם מתחיל להישמע, להיראות, להריח כמו אצטדיון עצום, רגע לפני שריקת פתיחה. אתה מזהה את הרחש מגיע מרחוק, מתקרב במהירות כמו רכבת תחתית שמגיחה במנהרה לפני שרואים אותה. זמזום קטן, פאוזה מדויקת ואז פתאום הכל רועד כמו הרעש המתגלגל ביציע עד נקודת המרעום, אירוע שהאנושות עוצרת בשבילו את הדופק פעם בארבע שנים, מתגעגעת ונפעמת.
פתאום גם השכנה מלמעלה יודעת מי פצוע בארגנטינה, הילדים שלה דווקא ישנים עם חולצות של ברזיל ובפרלמנט השכונתי המעשנים הכבדים חוזרים להיות בני 12 מול הטלוויזיה, בחופש הגדול. יש משהו במונדיאל שמפרק לחודש את הציניות, את המקצוענות הקרירה והמנוכרת לפעמים של ליגת האלופות. הכוכבים הגדולים חוזרים לשורשים ומשחקים יותר מהכל בשביל המדינה שלהם, הדגל והסמל, מונחים שהולכים לאיבוד במרוצת השנים בכפר הגלובלי של זכויות שידור יקרות מדי.
היקום מחלק מחדש את הקלפים של השחקנים הגדולים וגם מי שמאמינים שכדורגל הפך משחק לעשירים בלבד ואיבד מנשמתו, נשאבים פנימה בסוף. אין עוד אירוע כזה בעולם. אנשים שלא ינקו כדורגל מאז שמסי הניף את הגביע בקטאר הופכים למאמנים, ברים עוטים לבוש של שגרירויות מאולתרות, והעולם חוזר לדבר בשפה הכי פשוטה שיש: כדור ברשת. הפעם זה מרגיש כמו מונדיאל שונה, שנולד לתוך שמחת חיים רוויה בשכבות מרתקות. הטורניר יתפרש על פני שלוש מדינות: ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, יבשת שלמה שנכנסת לחגיגה בין מקסיקו סיטי, טורונטו, מיאמי, פילדלפיה, בוסטון, ניו ג׳רזי, ועוד ועוד. קרנבל שינוע גם בין אזורי זמן, טורטיות שמנמנות והמבורגרים חרוכים על הגריל.
זה גם הטורניר הראשון אחרי שמונה שנים שבו ישראלים ירגישו שאפילו הם יכולים פשוט ליהנות. קטאר 2022 הייתה סיפור אחר, בחורף שלנו. מונדיאל בלי קיץ מרגיש קצת כמו חומוס בלי זילוף מהותי של שמן זית. אפשרי כמובן טכנית, אבל משהו בנשמה חסר. מעבר לזה הייתה בקטאר תחושה מאוד לא נעימה למי שמזוהה עם ישראל, יותר מדי דגלי פלסטין, יותר מדי פוליטיקה ערבית, יותר מדי מבטי שנאה. הפעם האוויר יהיה הרבה יותר צלול. ארצות הברית יודעת להרכיב ולהכיל אירועי ענק כמו המונדיאל בליגה אחרת של מקצוענות, ספק אם תרשה התלהמויות פרו פלסטיניות כמו קטאר, שאף עודדה בדרכה את התיעוב לישראל.
במרחב יישמע קולן גם של הקהילות היהודיות וכנראה שאפשר יהיה להתהלך ברחוב הומה במיאמי עם חולצת נבחרת ישראל בלי להיכנס לוויכוחים גיאו-פוליטיים. ישראלים שוויתרו על קטאר 2022, מתכננים עכשיו פשוט קיץ של מונדיאל כמו פעם, בלי ריח של אזהרות מסע. ארבע השנים האחרונות היו מלאות בסימני אש ותמרות עשן, כובד, חרדות וחדשות רעות שאף פעם לא נגמרו. עכשיו מגיעה אליפות העולם בכדורגל, עבה מתמיד במספר הנבחרות, כדי לסמן לנו שאפשר לקחת אוויר, לחלוק אויר עם מסי ורונאלדו, להזיע עם אמבפה, להתווכח אם ברזיל חזרה להיות ברזיל וכמובן לקחת שוב ללב הפסד אנגלי בפנדלים. בוקר טוב עולם.
