גמר "המירוץ למיליון" שודר אמש. קודם כל לא לדאוג: לא יהיו כאן ספוילרים לגמר. עושה רושם כי רבים רואים את הפרקים בצפייה מוקלטת, לצד הרייטינג הגבוה. זה אחד מסודות הקסם של התוכנית: היא מותחת אבל לא לוחצת. היא כיפית ולא אינטנסיבית מדי. היא אפילו נגעה בשאלה החרושה: "האם גבר ואישה יכולים להיות ידידים?" ולא בצורה קרינג'ית מדי. צפייה ידידותית לכל המשפחה, אבל לא ילדותית או מרדדת את עצמה כדי להתאים בכוח לכולם.
הליהוק היה מדויק העונה ואיפשר דמויות מגוונת, וכל אחד היה יכול למצוא את עצמו מאוהב. שלומי יפרח ואסף זגה היו מבחינתי הפייבוריטים של העונה. השמנמנים לובשי השחורים, נראים כמו השכנים שעושים קריוקי אחרי 23:00. אבל הם היו כ"כ רגישים ומודעים לעצמם, עד שההדחה שלהם ברגע האחרון הייתה שוברת לב. ואי אפשר היה להציל אותם, פה זה לא האח הגדול וגם לא הישרדות.
המשחק עצמו ב"מרוץ למיליון" היה מעל הכל, ואפשר היה להרגיש את זה. הפקה אחרת הייתה מזהה פייבוריטים, ונותנת להם כל מיני הנחות נסתרות. אבל בעידן הטיקטוק בו הצופים מנתחים כל פריים, כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה. כמובן, אי אפשר גם לעשות הנחות בוטות מדי. הקהל, גם אם הוא אוהב את התוכנית, היה בורח בסופו של דבר. השמירה הקנאית על הפורמט, למרות משיכת הזמן כמו שחקן כדורגל פצוע שמתגלגל על הדשא ביתרון 0:1, היא יתרון בולט מאוד.
נאמר כבר הכל על המנחה יהודה לוי, מהאנשים הכי כריזמטיים שנולדו בישראל. החליק לתפקיד בקלילות, כאילו הוא מנחה ותיק כמו ג'ף פרובסט, האיש החזק והשליט בלתי מעורער ב"הישרדות". הוא לא צריך להגיד אפילו מילה כדי להוסיף מתח, הוא יכול להסתכל על המתמודדים במשך עשר דקות וזה לא ישעמם, הם והצופים יהיו בחרדה עצומה. והכי חשוב: הוא לא באמת זקוק לפאנצ'ים חדים או לבדיחות. ההילה שלו מספיקה למלא את המסך. "המרוץ למיליון" לא חפה מבעיות ובראשן המריחה האינסופית של המשימות ומקצב הדחות איטי (דבר שאופייני לכל תוכניות הריאליטי מהסוג הזה), אבל בעונה הזאת היא הייתה קרובה מאוד לשלמות.
בקטנה
"ועוזריהם", סדרת הדוקו של "כאן 11" על תולדות הקאפואים והעמדתם לדין בישראל אחרי הקמת המדינה, היא מוצר לא קל בכלל לעיכול. סדרה כבדה אבל מרתקת על פרק שמעדיפים להדחיק פה. להדחיק אותו עד כדי כך, שכנראה רק עכברי היסטוריה מכירים את הסיפורים הבלתי נתפסים. היא לא עושה הנחות ועושה רושם שנעשתה הכנה מדוקדקת מאוד - אבל זאת סדרה פשוט מרתקת. יהיה קשה לצרוך אותה בבינג' אחרי שהיא הסתיימה, אבל לכתוב עליה "צפייה חובה" זאת לא הגזמה. שלושה פרקים בסך הכל, מרגישים כמו עשרה, ועדיין - החשיבות שלה גדולה וטוב שהיא לקחה את עצמה ברצינות מוחלטת והתעכבה על כל פרט איזוטרי כאילו הוא הדבר הכי חשוב.
