אלה והחברים // טימו פרוֶלה } איירה: זאבינה וילהרם } מפינית: דנה שולגה-רז } הוצאת קרן } 62 עמ'
בדיונים הרבים על האלימות הפושה בחברה הישראלית, לא נאמר המובן מאליו, הידוע לכל קוראיו של מדור זה: קריאת ספרים מפחיתה אלימות. נתונים מהשנים האחרונות מצביעים על כך שכ-80 אחוזים מעבריינים קטינים סובלים מלקויות אוריינות, וכי ילדים שהחלו לקרוא להנאתם בגיל צעיר הפגינו פחות סימנים של תוקפנות בגיל ההתבגרות (עד כאן לא נפלתם מהכיסא, ואף הפלאתם לשלוף את "הגורם השלישי" בסטטיסטיקה ולומר שילד הוא תבנית נוף ביתו, כך שהנתונים מספרים סיפור של בית, ולא של קריאה. אך, בואו נזכור את העקרונות שעליהם הושתתה מערכת החינוך שלנו, פעם מפעל מפואר: לתת לילדים מבתים שונים, וחלקם אף משונים, הזדמנות שווה).
עם זאת, ממחקרים אחרים עולה שלא כל ספר הוא מבורך: ספרים שיש בהם תוכן "מטרגר" כמו חרם או פגיעות רגשיות, עלולים דווקא לעורר רגשות תוקפניים. לצידם כדאי גם לבדוק את השפעתן של כל השיחות החינוכיות, את כל ה"חשוב להציף את הנושא", כל ההצגות ה"חשובות" האלה בסל תרבות ש"שמות במרכזן את תרבות החרם" – שבעיקר מקיפות את הילדים במילות גנאי ורעיונות חדשים להתעמרות. במקום כל אלו, היה כדאי למלא את ראשם של הילדים ביצירות טובות ולימודים מעשירים. אלו יחנכו אותם מאליהם, ולא דרך "חינוך". אבל איך ירצו הילדים לצרוך תרבות מזינה? ראשית, וזו אכן דרישה מוגזמת, מוריהם צריכים לצרוך תרבות כזאת. שנית: הומור. אחד הדברים שהולכים ונמחקים מהתרבות הישראלית הוא הומור. יש בה שפע של הומור אלים, כבשדות הסטנד-אפ והסאטירה, והומור-רשתות מטומטם גם לרוב, אבל אין בה הומור טוב, כלומר, כזה שמגיע מן הטוב. למעשה ההנחה הרווחת כאן היא שהומור ותכונות נעימות ונלבבות הם דברים סותרים.
אם נחבר את כל הנאמר עד כה, נגיע, בחישוב מדויק, להמלצה על שני ספרים בסדרת ראשית הקריאה 'אלה והחברים'. אין בהם חרם, או סכנות ברשת, או הורים שלא מבינים אותי. הם לא מתיימרים לפתור בעיות או לעורר דיון, אין בהם כל מסר חשוב או אפילו מסר בכלל, פרט לאהבת אדם טהורה, וצחוקים משוגעים שנובעים מתוך אהבת אדם זו ממש. וזה, זה "חשוב".
אלה היא תלמידת כיתה א'. שני הספרים שתורגמו מתוך סדרה של 40 (!), מתרכזים רק בעולם בית הספר, בחלוקת התעודות או בטיול השנתי, שני אירועים שמשתבשים לחדוות כולם חוץ מהמורה, שמערכת היחסים בינו לבין הילדים מהווה ציר מרכזי. טימו פרוולה (Parvela), סופר פיני אהוב שבאמתחתו למעלה ממאה ספרים, היה מורה בעברו, והוא מיטיב להעביר את יחסי האהבה-שנאה של המורה למקצוע, או ליתר דיוק את יחסי המחויבות-עייפות שלו. כשהמורה נתקל באטימות של קופאית במוזיאון, שמייצגת את הסרבול וחוסר הגמישות של המערכת אל מול תשוקתו להקנות לתלמידיו השכלה, הוא מסנן לעברה "ברברית אחת", וממשיך: "תראו ילדים, זאת מומיה... אמנם היא לא ממש יצירת אמנות אבל בהחלט מציגים כאלה במוזיאון".
ספרות הילדים הנורדית היא עתירת כפכופים: ילדים נופלים, מקיאים, נחנקים, כמעט טובעים, חובטים זה בזה. ה"אלימות" הזו ראויה כאן למירכאות, כי היא נכתבת כסלפסטיק ספרותי (זכור לטוב אמיל שמבלה עמודים רבים כשראשו תקוע בקערת מרק), כזו שנובעת מהשובבות של הילדים ומהיותם נסיינים צעירים של העולם. ילדים – ומבוגרים – שאוהבים את 'אמיל' ו'מדיקן', את 'ניקולא הקטן', ואת מטבורג ודוני – ימצאו כאן הרבה חברים חדשים, והתרגום של דנה שולגה-רז נהדר, ומצליח לשמור הן על הטבעיות והמתיקות והן על הסרקזם הדק.
"'אתה ממש דומה להיפופוטם שראינו בטלוויזיה', הודיע פאטו לנהג האוטובוס שהסיע אותנו לבריכה. 'מה פתאום', התערב סמי, 'ההיפופוטם ההוא לא היה כל כך שמן'. הנהג לא ענה. הוא רק נעץ מבט כעוס במורה שלנו, שפלט צחקוק מתוח. מאותו רגע ואילך האוטובוס נסע נורא מהר. זה היה ממש כיף!'". הפסקה הקצרה הזאת מדגימה הן את ההתעלמות המוחלטת של פרוולה מדרישות ה-PC — הוא נאמן רק לשפת הילדים — והן את שני הרבדים שבהם מתקיימים הספרים: הקורא המבוגר יבין את עלבונו של הנהג, ואף ידאג ממסע הנקמה חסר האחריות הזה. הקורא הצעיר, סביר להניח, יזדהה עם אלה וחבריה, שמרוצים מכך שהאוטובוס נוסע ממש מהר. פרוולה מבקש להגיד לנו משהו על האופן שבו ילדים חווים את המציאות, בטבעיות ובעיוורון חלקי שהוא בריא לנפש. כמו כל סופרי הילדים הגדולים, פרוולה הוא סוכן כפול: גם צוחק על הילדים עם המבוגרים, וגם על המבוגרים עם הילדים.
טור יפהפה שפורסם השבוע במגזין 'אטלנטיק', מספר על היתרונות של קריאת ספרי ילדים על ידי מבוגרים. בין שיש לכם ילדים בעצמכם, נאמר שם, ובין שלא – קריאת ספרי ילדים יכולה לחדד את החושים ולחדש את ההתפעמות הראשונית מפלאי העולם, גדולים כקטנים. סדרת 'אלה והחברים' תזכיר גם לכם, המבוגרים, מה מצחיק בעולם: ספגטי עם מברשת לניקוי בקבוקים ומספריים, למשל, או כשחבר מקיא קיא צבעוני מאוד באוטובוס. •
