הרב בני לאו, יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר לספרות, הצהיר לאחרונה בראיון לכאן תרבות שהוא "לא יכול לקרוא גסות". הוא הדגיש שכוונתו אינה לארוטיקה עדינה כמו בשיר השירים, אלא ל"התגססות לשם התגססות" ול"כתיבה שבאה רק כדי להוריד אותנו ולא להגביה אותנו", כלשונו. סביר להניח שההצהרה לא באמת תשפיע על תהליך הבחירה. אפשר לשער כי במקרה הצורך יקרא הרב לאו גם ספרים שגולשים למה שנתפס בעיניו כגסויות, ונדמה שהזעזוע הליברלי מהאמירה העקרונית קצת מוגזם. עם זאת, ההתבטאות היא בהחלט תירוץ טוב לדיון על תפקיד הגסויות בחיינו.
מהי גסות? מי קובע מהי גסות? האם התנ"ך, שאהוב כל כך על הרב לאו (מייסד מיזם 929 לעידוד הקריאה בתנ"ך), חף לגמרי מ"התגססות לשם התגססות"? נניח בצד, לשם הדיון, את שיר השירים. מה לגבי מגילה אחרת, איכה, שבה מתוארת ירושלים כאישה במחזור שכולם רואים את ערוותה? ומה לגבי פרק כ"ג בספר יחזקאל, שכיכב פעם במערכון משעשע של החמישיה הקאמרית?
בפרק הזה מדמה הנביא את שומרון וירושלים – ממלכת ישראל וממלכת יהודה – לשתי אחיות שעוסקות בזנות. "וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן", נכתב שם, ובטקסט מלא בנוזלי גוף ממשיך הכותב ומתאר איך האחיות שוכבות עם עמים אחרים: "וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם עָלֶיהָ", נכתב על שומרון, ועל ירושלים נכתב: "וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם". כן, מדובר בזרע.
יש להניח שאילו טקסט כזה היה נכתב כיום, הוא לא היה מתקבל בהבנה בחברה הדתית, ובוודאי לא היה נכנס לבית מדרש שמכבד את עצמו (אגב, אין זה מקרי שבמערכת החינוך החרדית בקושי לומדים תנ"ך). האם התיאור הזה, כמו עוד שלל תיאורים מיניים בוטים בתנ"ך, באמת הכרחי? אין משל אחר? אולי זו בעצם "התגססות לשם התגססות", ש"באה רק כדי להוריד אותנו"?
הנביא יחזקאל – בומבה של נביא, כידוע – הבין דבר פשוט: כאשר המציאות גסה, אין ברירה אלא לתאר אותה במילים גסות. ספרות, גם ספרות יפה, צריכה לשקף את המציאות בצורה אמינה ונוקבת, ולפעמים גם לעורר זעזוע בקוראים. במציאות שבה הגסות מחלחלת לכל קצוות השיח, ייתכן שפשוט אין מנוס מכך שהספרות העברית תוציא לשון.
