נטלי חמד, בת 41 מראש העין, אם לשלוש בנות, הקיזה דם, יזע ודמעות וקרוב ל-100 אלף שקל כדי להשלים את התואר המאתגר במשפטים. בתום הלימודים ההשקעה השתלמה והיא הייתה על המסלול המהיר להצלחה: קריירה יציבה, משרד בתל אביב ומשכורת גבוהה. אולם ככל שהשנים עברו, משהו היה חסר. "לא הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי בחיים שלי", מספרת חמד.
לדבריה, המציאות היומיומית של עולם המשפט הייתה רחוקה מאוד מהדימוי הזוהר שאנחנו מדמיינים. "בתי המשפט במציאות לא נראים כמו בטלוויזיה. בסוף הרבה פעמים מחפשים להגיע לפשרות כדי לחסוך כסף, ולא בהכרח לחתור לצדק". במשך שנים עבדה במשרדי עורכי דין בתל אביב, בשגרה אינטנסיבית של ימים ארוכים שנמשכו לדבריה מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות. "הרווחתי יותר כסף, אבל הרגשתי שאין לי חיים".
3 צפייה בגלריה
דפני ספיר, 47 היום: אחות ביחידת טיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי מאיר לפני כן: מעצבת טקסטיל בחברות גדולות
(דוברות מרכז רפואי מאיר)
הרעיון לעשות הסבה לסיעוד לא הגיע משום מקום. אמה הייתה אחות, והמקצוע תמיד משך וסקרן אותה. "אמא שלי מאוד התנגדה שאכנס לנעליה", היא מספרת. "זה מקצוע שעובדים בו מאוד קשה והתגמול נמוך באופן יחסי". אלא שהמחשבה על שינוי לא עזבה אותה. "זו לא הייתה החלטה של רגע אחד", היא אומרת. "אבל אני זוכרת שהיה יום אחד שחשבתי שאני פשוט צריכה להתחיל עם זה". זמן קצר אחר כך נרשמה ללימודי הסבה בבית הספר לסיעוד "דינה" שבמרכז הרפואי בילינסון.
"אלה שנתיים וחצי מאוד קשות", היא אומרת, "אבל אנשים שחושבים לעשות הסבה לא צריכים להיבהל מהקושי". היום, כאחות מוסמכת גניקואונקולוגית בבילינסון, היא אומרת שמעולם לא הרגישה שלמה יותר. "אני לא מרגישה שאני הולכת לעבודה", היא אומרת. "אני הולכת לפגוש אנשים ולעזור להם. אני מודה כל יום לאלוהים שעשיתי את ההסבה הזו".
אצל דפני ספיר הכול התחיל ברגע של משבר אישי עמוק. "נולדתי אחות", היא אומרת בהתרגשות. "אבל לקח לי 40 שנה להבין את זה". ספיר, בת 47 מכפר סבא ואם לשלושה, חיה במשך שנים בעולם אחר לגמרי. היא למדה עיצוב טקסטיל תעשייתי, עבדה כמעצבת בכירה בחברות גדולות, ובמשך שנים התגוררה עם משפחתה בארצות הברית - עד שהחיים קיבלו תפנית חדה ובלתי צפויה.
ב-2019, זמן קצר לפני הקורונה, בעלה גלעד חלה במחלה קשה ואושפז לתקופה ארוכה בבית החולים מאיר. "הוא היה תלוי בין חיים למוות", היא אומרת. "כל החיים שלנו קרסו". בתוך התקופה הארוכה והמטלטלת הזאת הייתה אחות אחת שלא יצאה לה מהלב - טליה. "היא הייתה כל עולמי", ספיר מספרת בהתרגשות. "היא הייתה מחבקת אותי כשהייתי בוכה, מעודדת אותי ותומכת בי לאורך כל התקופה האיומה הזאת".
3 צפייה בגלריה
נטלי חמד, 41 היום: אחות מוסמכת גניקואונקולוגית בבילינסון לפני כן: עורכת דין
(אלבום פרטי)
יום אחד טליה הסתכלה עליה ואמרה לה בפשטות: "לכי תהיי אחות". ספיר נבהלה מהרעיון. "אמרתי לה: מה אחות? מה קשור הסבה עכשיו? אני בת 40". אבל המילים האלה לא עזבו אותה. "אמרתי לעצמי שאם גלעד נשאר בחיים, אני צריכה להחזיר תודה ליקום", היא אומרת.
היום היא אחות ביחידת טיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית. עם שיער סגול, קעקועים בכל צבעי הקשת, קול חזק וצחוק מתגלגל, קשה לפספס אותה במסדרונות. "כל הזמן אומרים לי: דפני, שקט, ביקור רופאים", היא צוחקת. "אבל אני לא יודעת להיות בשקט. יש לי נוכחות חזקה, אני הציפי שביט של המחלקה".
מאחורי האנרגיה המתפרצת עומדת תפיסת עולם מאוד ברורה על סיעוד. "אני שרה למטופלים, מדברת איתם למרות שהם מורדמים", היא אומרת עם חיוך. "אני מאמינה שהם שומעים אותי". מבחינתה, התפקיד שלה הוא הרבה מעבר לטיפול רפואי. "חשוב לי שהם ירגישו שיש מישהו שרואה אותם, שהם לא שקופים". כששואלים אותה מה הייתה אומרת לאנשים שחוששים לעשות שינוי באמצע החיים, היא לא מהססת. "לא לפחד לעשות שינויים", היא אומרת. "אין גיל ללמוד ואין גיל להתחיל מחדש. לא לפחד לזוז ממקומות בטוחים".
תהילה לוין אלמליח, בת 29 מלוד, אחות מוסמכת בשיקום הגריאטרי וביחידה לשיקום נשימתי במרכז הרפואי איכילוב, בחרה במסלול שלא רבים בוחרים בו מרצון - גריאטריה ושיקום נשימתי - אבל מבחינתה זו הייתה הבחירה הכי טבעית ומדויקת עבורה. "אני ביקשתי את זה", היא מדגישה. "זה לא ששיבצו אותי שם ופשוט השלמתי עם זה - אני בחרתי בזה כי ידעתי שזה המקום שלי".
לפני שהפכה לאחות עבדה בעמותת "מאירים", שם ניהלה את תחום החינוך המיוחד מגיל 20. במקביל השלימה תואר בניהול מערכות בריאות. החיבור שלה לעולם הגריאטריה התחיל כבר במהלך השירות הלאומי במחלקה פנימית בבית החולים שערי צדק. "נחשפתי למבוגרים ולגיל השלישי וגיליתי שאני לא נרתעת", היא מספרת. "אלה אנשים שנמצאים בסוף החיים וצריך לתת להם כבוד ויחס".
3 צפייה בגלריה
תהילה לוין אלימלח, 29 היום: אחות מוסמכת בשיקום הגריאטרי וביחידה לשיקום נשימתי במרכז הרפואי איכילוב לפני כן: מנהלת בעמותת "מאירים"
(יוליה טינקלמן, בית הספר לאחיות ע"ש שיינברון)
היא מדברת על העבודה עם בני הגיל השלישי באהבה גדולה, בתחושת שליחות. "יש הרבה אנשים שלא יכולים לעשות את זה", היא אומרת. "אבל מי שכן מסוגל, ויש לו את הרצון לעזור - זו ממש שליחות". מבחינתה, היחס לקשישים הוא הרבה מעבר לטיפול רפואי. "כל אחד היה רוצה שיכבדו את סבא וסבתא שלו עם סבלנות ואמפתיה".
אבל לצד תחושת הסיפוק, היא לא מסתירה גם את הרגעים הקשים. "הכי קשה זה לראות את התלות", היא אומרת בשקט. "כשאדם מבוגר פתאום בוכה כי מחליפים לו טיטול, ואת רואה שנופל לו האסימון שהוא נהיה סיעודי ותלותי - זה שובר את הלב".
למרות השחיקה והעומס, היא מרגישה שהמטופלים שלה מחזירים לה הרבה יותר ממה שנדמה. "כל היום הם מברכים אותי", היא צוחקת. "אני כל הזמן אומרת שהתחתנתי רק בזכות הברכות שלהם".
