יש שלוש דרכים להתמודד עם איום. הראשונה - התמודדות ישירה: מישהו רוצה לתת לי אגרוף, ואני בולם אותו כך שהאגרוף לא יפגע בי. השנייה - טיפול שורש: כל לילה נכנסים לקסבה בשכם ואז קשה לפתח שם מעבדות נפץ. השלישית - להוציא לאויב את החשק להילחם: מישהו תוקף אותי בגבול, ואני מחסל את נסראללה בביירות.
מול איום חיזבאללה אנחנו כרגע בלי אף אחת מהדרכים. מי משלם את המחיר? בטווח הקצר קריית-שמונה וחטיבת גבעתי, בטווח הבינוני והארוך כולנו, כולל טראמפ. צה"ל לא מצליח עדיין למצוא פתרון טכנולוגי או מבצעי אפקטיבי לאיום רחפני הנפץ שמפעיל חיזבאללה באמצעות סיב אופטי, איום שהולך ומתרחב וגובה מחיר כבד מהכוחות בשטח. עד כה נהרגו ארבעה חיילים ועשרות נפצעו במתקפות הרחפנים, שמצליחות לאתגר פעם אחר פעם את מערכי הגילוי, ההתרעה והיירוט של צה"ל. חיזבאללה מזהה היטב את נקודת התורפה הזאת ומרחיב את השימוש ברחפנים לא רק נגד כוחות צה"ל שפועלים בדרום לבנון, אלא גם נגד מטרות בתוך שטח ישראל. האחרון שנפל היה רס"ב (מיל') אלכסנדר גלובניוב ז"ל, נהג בגדוד המובילים 6924 במרכז ההובלה. כמה רחפני נפץ חדרו לשטח ישראל והתפוצצו באזור הגבול. לפי התחקיר הראשוני, אחד הרחפנים פגע סמוך למקום שבו שהה גלובניוב ז"ל, שנפגע ישירות מהפיצוץ.
בצה"ל מודים שרחפני הסיב האופטי הם אחד האיומים הפשוטים אך המורכבים ביותר בזירה. בניגוד לרחפנים רגילים, הם אינם נשענים על תקשורת מתקדמת ולכן כמעט ואינם מושפעים מאמצעי שיבוש אלקטרוניים. בצבא אומרים שנכון לעכשיו אין בעולם פתרון מלא ומוכח שמספק מענה אפקטיבי לאיום הזה.
את הרחפנים משגר חיזבאללה בעיקר מדרום לליטני, אך לעיתים גם מתוך השטח שבו צה"ל פועל במסגרת הקו הצהוב בדרום לבנון. לפי ההערכות, במהלך תקופת הפסקת האש הצליח הארגון לבנות מחדש נוכחות של מאות פעילים במרחב הזה. כיום כמעט ואין מגעים קרקעיים או היתקלויות מטווח קצר. עיקר הפעילות מתבצעת באמצעות חיסולים ותקיפות מהאוויר, תחום שבו לישראל יתרון ברור ומובהק. מאז הפסקת האש נהרגו בתקיפות צה"ל 340 מחבלים בלבנון. ישראל נחשבת למעצמה בתחום התקיפות האוויריות, אך גם חיזבאללה כארגון טרור הסתגל למציאות החדשה.
אחת ההתאמות המרכזיות שביצע הארגון היא ביזור היכולות. אם בעבר רוב הפעלת הכטב"מים הייתה מרוכזת ביחידה 127, כיום מפעילי הרחפנים פועלים בתאים קטנים ומפוזרים בעשרות נקודות בדרום לבנון. הם מחפשים מטרות של צה"ל, פועלים מתוך שטח בנוי, ולעיתים משגרים רחפנים מתוך אזורים שבהם נמצאים גם כוחות צה"ל, דבר שמקשה מאוד על סיכול מהיר שלהם.
בראשון בלילה התרחש אירוע חריג נוסף שממחיש עד כמה איום הרחפנים משפיע על אופי הפעולה של צה"ל בשטח. מסוק בלאק הוק של חיל האוויר, שעליו היו לוחמי יחידת 669 בדרכם לחלץ פצועים, נתקע על הקרקע בדרום לבנון לאחר ששמיכת טיפול רפואית כסופה נשאבה למנוע והשביתה אותו. בעקבות החשש מפגיעת רחפנים כוסה המסוק ברשת הסוואה, וכוחות חי"ר איבטחו אותו במשך שעות. במהלך הלילה הכניס צה"ל כוח חילוץ ותיקון מיוחד שטיפל במסוק שהמריא חזרה מלבנון.
בפועל, אחד הפתרונות המרכזיים שבהם משתמשים כיום הכוחות בשטח נגד איום הרחפנים הוא דווקא פשוט יחסית: רשתות הסוואה ואמצעי מיגון פיזיים. מול איום הסיב האופטי, פעמים רבות פתרונות בסיסיים מספקים מענה יעיל יותר ממערכות טכנולוגיות מתקדמות.
ברקע לכל זה מתקיים גם הוויכוח המדיני סביב המדיניות האמריקאית מול חיזבאללה ואיראן. יש בישראל מי שטוענים שאם טראמפ היה מבין את השכונה במזרח התיכון, הוא היה נותן לישראל הרבה יותר חופש פעולה מול חיזבאללה.
אפשר להבין למה בתחילת הפסקת האש וושינגטון ניסתה לשמור על יציבות ולא להגיע להסלמה שתפגע במגעים מול טהרן. אבל אחרי חודשים של שחיקה, הפרות והמשך פעילות מצד חיזבאללה, יש בישראל מי שסבורים שהיה נכון לאפשר לה, כפרוקסי המרכזי של ארצות הברית באזור, להכות הרבה יותר חזק בזרוע האיראנית בלבנון. לפי אותה תפיסה, מהלך כזה לא היה פוגע במשא ומתן מול איראן, אלא דווקא מחזק את המנוף האמריקאי ומבהיר לטהרן שיש גבולות ברורים ויש מחיר להתשה ולמשיכת זמן.
