זה לא שכבר אין לנו סופים טובים כישראלים. זה פשוט שאין לנו יותר סופים. החיים שלנו הפכו להיות שרשרת מייגעת של התחלות ואמצעים, ובמקום לקבל שורה תחתונה – חיובית או שלילית – הכל נמתח ומתארך ונטול אופק או תקווה. קל יותר להתמודד עם סרט מפחיד כשאתה יודע שלהפקה הוקצבו שעתיים וחצי וכתוביות הסיום עומדות להגיע. בישראל אין אף אחד שיצעק "קאט!"
ולכן, ההישג הספורטיבי של אסף יסעור, האלוף הפראלימפי בטאקוונדו שזכה אתמול באליפות אירופה בפעם השנייה בקריירה, מעביר הרבה יותר מאותה הרגשה חמימה רגילה של מדליה ישראלית. הוא מזכיר לנו שלפעמים זה כן קורה. אולי לא הסוף הטוב הקלאסי, הוא תמיד יתמודד עם נכות קשה – אבל הוא הפך טרגדיה שהייתה מפרקת את רובנו למסע ניצחון על החיים.
ההיכרות שלנו עם האדם הוא מה שמאפשר להתחבר למדליות של יסעור בצורה עמוקה יותר. לא מדובר בכוכב פראלימפי שצומח בתחרות גדולה ואז פותח את הלב על הנסיבות שהובילו אותו לשם. את אסף הכרנו כילד שרגע לפני הבר-מצווה איבד את ידיו בתאונה מזעזעת, קראנו עליו, ליווינו אותו, למדנו משלב מוקדם מאוד על הצוהר שהספורט פתח עבורו וראינו את הצמיחה. זו קשת סיפורית קלאסית. לא היינו איתו בכל רגע ורגע, ואפשר גם להודות בפה מלא – ריחמנו עליו. הניצחון שלו הוא גם על האינסטינקט שלנו לרחמים על אנשים עם מוגבלויות וספורטאים פראלימפיים. זה לא מעניין אותם.
לפני חודש הוא חגג 24. בקרוב הוא יתחתן במזל טוב. והוא הכי ישראלי שיש בגלל הצחוק בפנים של הסבל. הוא מחייך ועושה שמח, היה המוקד של חגיגה מוטרפת, ממש כמו חפלה באולם בפריז, אחרי הזהב ההוא, נראה כמו מישהו שכל אחד היה רוצה להיות חבר שלו – והוא בעיקר ספורטאי-על, שבגיל צעיר מאוד הוא כבר אחד הפראלימפיים הגדולים שהצמיחה ישראל.
זה לא סוף טוב קלאסי גם מאחר שזה לא הסוף, ויש לו עוד שנים ארוכות בטופ העולמי. אבל לפחות עכשיו, כשאנחנו מנסים להתרומם ובכל פעם הגל הבא מוריד אותנו בחזרה לקרקע, אפשר לזכור לרגע שלפעמים גם הסיפור שהתחיל בצורה האיומה ביותר שאפשר לדמיין יכול להיסגר כמו אגדה ולהקל קצת על הנפש הלאומית.
אסף יסעור הפך טרגדיה שהייתה מפרקת את רובנו למסע מעורר השראה. הזכייה השנייה באליפות אירופה של האלוף הפראלימפי בטאקוונדו הוכיחה שוב שמדובר בספורטאי-על
