הקביעה המפורסמת (אך לא מבוססת) לגבי העימות הראשון בין ג'ון קנדי לריצ'רד ניקסון, במרוץ לנשיאות ארה"ב ב-1960, הייתה ש"ניקסון ניצח ברדיו, קנדי ניצח בטלוויזיה". הסיבה המרכזית הייתה שניקסון אולי נשמע טוב אבל נראה זוועה: הוא סירב להתאפר, הזיע תחת פנסי התאורה והתאושש ממחלה. המדיום החדש והמסעיר היה ונותר בלתי סבלני בעליל לטעויות כאלה, ודאי כשמנגד ניצב מועמד צעיר, נאה וכריזמטי.
בנימין נתניהו בן ה-76 הרבה יותר מבוגר ממה שהיה ניקסון בזמנו, ואין פרט בריאיון שהעניק ל"60 דקות" ברשת CBS (התוכנית זמינה ב-yes) שלא הסגיר זאת: המבט התשוש, הקמטים בעיניים, האיפור שנראה כמו מזימה שנרקמה בחשאי אצל גדולי מתנגדיו. לפי דיווח בכאן חדשות, השיחה צולמה בביתו של המיליארדר סיימון פאליק, מה שמוכיח שחברים עשירים יכולים לספק הרבה דברים - מראה נורמלית היא לא אחד מהם.
אלא שגם בהיבטים הרדיופוניים של הריאיון, שנמשך בגרסתו המלאה שעה ו-18 דקות (מעניין איזה ניסים ונפלאות צריכים להתרחש כדי לקבל אירוע כזה בעברית), נתניהו היה רחוק משיאו בלשון המעטה: הוא דיבר חלש ומונוטוני, ללא שום התלהבות ולפרקים נקט בטון כמעט אפולוגטי (ככל שזה אפשרי אצלו), כאילו במטרה שלא לעצבן עוד יותר את החלקים הנרחבים בציבור האמריקאי שמאבדים סבלנות כלפי ישראל. המראיין הנוח והנינוח, מייג'ור גארט, אף שאל אותו בנימה מודאגת האם הוא מודע לדימוי הברוטלי שיצא לו, גם במפלגה הרפובליקנית. נתניהו ניסה להסביר שמחיר השימוש בכוח הוא נורא אך לפעמים חייבים לשלם אותו, אולם ייתכן שהטקטיקה הייתה להישמע פחות "מחרחר מלחמה" ויותר כמו מישהו שהיה מאוד רוצה לנחור.
למעשה, בעוד שנתניהו נוהג להאשים את התקשורת הישראלית בכך שהיא לא נותנת לו להשלים משפט, נדמה שדווקא ההתמסרות המנומסת של גארט (הנה ריאיון שלא יעצבן את משפחת אליסון, השולטת ב-CBS ונחשבת מקורבת לטראמפ ונתניהו) הייתה בעוכריו: החיוניות המוכרת של נתניהו נעלמה ללא קונטרה, והוא אף פעם לא השפריץ את החום הנדרש כדי להצטייר כמו סבא מנוסה וחכם. בהינתן שכמה מהתשובות שנתן בנושא המלחמה באיראן היו תמוהות – בעיקר האופן הקליל שבו הוא ואנשיו שיווקו אותה לנשיא ארה"ב והתרחישים שאליהם לא התכוננו מספיק - ספק אם הריאיון יגשים את יעדיו.
לא נורא: נתניהו תמיד יוכל להמשיך להאשים את הרשתות החברתיות, חוות הבוטים והמידע המניפולטיבי שמגיע לכל סמארטפון (חבל שלא השתמש בביטוי קליט: מכונת הרעל), ממש כמו שהוא טוען שהאחריות שלו ל-7 באוקטובר פחותה מהאחריות להישגים שבאו אחר כך. הזמן והתלאות של השנים האחרונות אולי פגעו בכושר הפרפורמנס המיתולוגי של נתניהו, אבל חוסר הבושה שלו בריא כמו שור.
בקטנה
הנטייה המובנת של הטלוויזיה בישראל לשעבד את המסך למוצא פיו של נשיא ארה"ב – ובטח שמתם לב שהוא די נהנה לשמוע את עצמו – כבר חצתה מזמן כל גבול והשתלטה על שיקול הדעת. זה מרגיש לעתים כאילו שמישהו פשוט מחק מהארסנל של מנהלי השידור את ההתפתחות הטכנולוגית המרעישה, שמאפשרת קודם לשמוע מה חדש ובמידת הצורך לעדכן בהקדם, ולכן אין מנוס אלא לשמוע אותו מספר רק בפעם ה-50,123,235 מה קרה לספינות הצי האיראני. בינתיים המוח של הצופים והצופות טובע יחד איתן.
