"כל היום שלחתי לו הודעות קוליות בוואטסאפ. הוא ענה בשלוש בצהריים ובחמש התקשרתי והוא לא ענה, אבל הייתי רגועה. אמרתי - 'הוא יחזור אליי בערב', ועד עכשיו זה לא קרה". כך, בקול שבור, שחזרה אתמול מרינה ציורין את נפילתו של בעלה, רס"ב (במיל') אלכסנדר גלובניוב ז"ל (47) שנהרג מפגיעת רחפן בדרום לבנון והובא אתמול למנוחות.
מאז קבלת הבשורה המרה היא נמצאת בביתה בפתח תקווה, מוקפת בבני משפחה, חברים ומכרים שמגיעים בזה אחר זה לנחם. בפינת הסלון נמצאת גם לינוי, בתם המשותפת בת השמונה חודשים, שתיאלץ להכיר את אביה דרך תמונות, סרטונים וסיפורים. מי שעשוי לסייע לה בכך הוא שון, בנו הבכור של אלכסנדר בן ה-15, מנישואיו הראשונים למריה. פחות מ-48 שעות חלפו מאז הרגע שבו חייה של מרינה השתנו באחת. לדבריה, באותן שעות היא כלל לא העלתה בדעתה שהשקט בבית יופר בצורה שתשנה את עולמה. "הצבא הגיע אליי. בהתחלה לא הבנתי מי בדלת, חשבתי שזו השכנה. כשפתחתי וראיתי את החיילים במדים עוד אמרתי להם שבעלי במילואים, הם אמרו שהם רוצים לדבר איתי בדיוק על זה".
ברגע אחד, היא סיפרה, כל מה שבנתה עם אלכסנדר התרסק. החלומות, התוכניות, השגרה המשפחתית שרק החלה להתייצב עם לידת בתם המשותפת - הכול נעצר. "לא חשבתי על זה בכלל כאופציה, הוא כל הזמן אמר שהמילואים זה כמו עבודה. ידעתי שהבסיס הוא מקום בטוח, אבל זה הגיע אליי".
השניים הכירו לפני ארבע שנים. דרך מעגל חברים משותף שבו הייתה גם מריה, בת זוגו לשעבר ואם בנו הבכור. הוא תושב פתח תקווה, היא מנתניה - ושניהם עולים ותיקים. הקשר ביניהם התהדק במהירות, ומרינה החליטה לעזוב את עיר מגוריה ולעבור לגור איתו. "עזבתי את נתניה בשבילו וקיבלתי פה עבודה בבילינסון", היא נזכרת. "אהבנו אחד את השנייה נורא. לפני שמונה חודשים ילדתי את לינוי, חשבנו על עתיד טוב ומשותף ביחד".
