אויב העם // ישראל פריי } הוצאת עצמית } 171 עמ'
'אויב העם' הוא מחזה מאת הנריק איבסן, המתאר את עמידתו האמיצה של רופא כנגד ממסד מושחת המסתיר זיהום מחולל מגפה במרחצאות העיר שבה הוא חי. 'אויב העם' הוא גם שם ספרו של העיתונאי ישראל פריי, התופס את עצמו ככזה. צאת ספרו לווה — כמתבקש — בשערורייה.
קשה לתאר במדויק את הספר משום שהוא אינו נצמד לנרטיב ברור. זו אינה ביוגרפיה (שיכולה הייתה להיות מעניינת ביותר), אלא רצף של פרקים קצרים הבנויים מסיטואציות שבהן שילם המחבר מחיר על דעותיו והתבטאויותיו, הוכה ונרדף, מהן הוא יוצא לתיאורים ארוכים ומפותלים על הרעיונות שמניעים אותו ואת החברה הישראלית והחרדית. חלקים מהספר נקראים כאילו נכתבו, אחרים נראים כראיון אסוציאטיבי שהועלה על הכתב; הפרק האחרון עוסק במצבו הכלכלי הירוד.
הספר מלא בטעויות עריכה והגהה: החברה החרדית מוגדרת כ"חבורת הלומדים" (במקום חברת הלומדים), ופלשתינה, שלפני הקמת המדינה, מוגדרת כפלסטין – טעות לא תמימה המשרתת את הנרטיב האנטי-ציוני של פריי.
משום שפריי קיבל על עצמו בלב שלם את הנרטיב הפלסטיני — לו לא ידעתי דבר על תולדות עם ישראל ועל תולדות הסכסכוך הערבי-ישראלי, מקריאת ספרו של פריי נראה היה שעם כובש תפס לו פיסת קרקע נידחת שאין לו כל זיקה אליה, ומאז החל במסע השמדה, טרור ורצח כנגד יושביה התמימים; מכאן שכל פעולת טרור כנגד ישראל היא מעשה התנגדות הרואי וכל חיילי צה"ל הם רוצחים במדים. כך גם אין הבדל בין בן-גוריון לבן-גביר: "במרכזו של הפרויקט הציוני עומדת עליונות יהודית הכרוכה ברמיסת מגף ובטיהור אתני של ילידי המקום בני העם הפלסטיני". פריי, שאינו אדם בלתי משכיל, מסתבר שלא קרא את התנ"ך והמדרש והתלמוד הירושלמי ואת שירת יניי והקליר, שנתחברו כולם בארץ ישראל; ואינו חש קשר מיוחד לעם היהודי שאת בעיית גלותו והשנאה כלפיו מנסה הציונות לפתור.
על טענותיו של פריי כנגד חיילי צה"ל מן הראוי להשיב במילותיו שלו. הוא מתאר שיחה שהייתה לו עם (חבר הכנסת לשעבר) יזהר שי, ששימש כמעסיקו באחד מגופי התקשורת, בעקבות התבטאות שלו התומכת בפגיעה בהם, תמיכה שלדבריו לא השתנה לאחר נפילת בנו בכרם שלום, בטבח 7 באוקטובר: "עם כל הכבוד, הניסיון להשתמש בסיפור האישי, כמו הדאגה הכנה לשלום הילדים-חיילים, לא יכולה להוות טיעון פוליטי בין אנשים בוגרים, והשימוש בהם הוא חוסר יושרה משווע בואכה מניפולציה זולה". כך גם סיפור הנרדפות של פריי, עליו הוא מתענג ואותו הוא מציג כאמת המכוננת של חייו. סיפורו האישי העצוב אינו ראיה לצדקת דרכו הפוליטית.
את תפקידו כעיתונאי תופס פריי כאופוזיציה: "עיתונאי, מעצם הגדרת תפקידו, הוא אופוזיציה. לכל שלטון, לכל מוסד חזק". משכך הוא ינוע גם ביחס למושאי הסיקור שלו: פריי התפרסם כאשר סקר בהתמדה את הפרת תקנות הקורונה במגזר החרדי. משהנושא הוכר במהדורת חדשות מרכזית הוא הפסיק לעסוק בו, וכיום הוא אף מצדיק את העמדה החרדית שהתנגדה לממסד הדורסני. בעידן שבו האמת היא עניין של פוזיציה, האמת תנוע ותנוד כלפי כל ביטוי של אופוזיציה.
כך למשל הוא מתייחס לטבח 7 באוקטובר: "את אירועי 7 באוקטובר אחשיב כאבן דרך נוספת ביחסיי ההולכים ומתערערים עם המחנה הליברלי בישראל. ההירתמות לג'נוסייד הייתה גורפת... כולם עבדו שעות נוספות בהכשרת התוקפנות של צה"ל שתהפוך לאחד מפשעי המלחמה המשמעותיים בהיסטוריה". פריי מכנה טבח חסר תקדים בעם היהודי "אירוע", משל היה מדובר בסכסוך שכנים קל בעוד הנכבה הפלסטינית היא שואה; עודד ליפשיץ "נחטף ב-7 באוקטובר וגופתו הושבה בעסקת חילופי השבויים..." – ביש מזל שכזה, הוא לא נרצח בידי ארגון הטרור חמאס כמובן — משום שרגישותו של פריי לעוול עומדת במבחן רק ביחס לצד אחד.
כאשר יורה אדם לכל הכיוונים, אובדות טענות האמת שלו ברעש שהוא מחולל: כך הפרק הנוגע ללב על סבלם של הבדואים בנגב שגובה בשנים של עוולות ממשלה טובע בשטף הכללי, וזאת משום שבמידה רבה פריי הוא שיקוף של תודעת תומכי בן-גביר: הוא נהנה מתודעת הקורבן שמעניקה לו אמונה וחיזוק בצדקת הדרך, המתגברת ככל שעולה הווליום סביבו. אלא שלא כל נרדף הוא קדוש מעונה, ולא כל מפוטר הוא אויב העם, והשיח הענייני נצרך לציבוריות הישראלית כאוויר לנשימה. בסלנג האינטרנטי מקובל לומר שאין להאכיל את הטרול, ובלשון ספר משלי: "אַל-תַּ֣עַן כְּ֭סִיל כְּאִוַּלְתּ֑ו פֶּֽן-תִּשְׁוֶה-לּ֥וֹ גַם-אָֽתָּה". אך הפסוק הבא טוען את ההפך: "עֲנֵ֣ה כְ֭סִיל כְּאִוַּלְתּ֑וֹ פֶּן-יִהְיֶ֖ה חָכָ֣ם בְּעֵינָֽיו". פריי אינו כסיל אך ספרו הוא איוולת עצובה, מעוררת חמלה.
