פסגת התחתית / מפגש הפסגה המדובר בין נשיא ארה"ב לנשיא סין היה אמור להתקיים כבר בסוף מארס ונדחה לכאורה בגלל המלחמה באיראן. ואולם, מידע חדש שהגיע לדסק החוץ של מערכת "תחנה סופית" (ומתפרסם כמובן באישור הצנזורה, ועדת השלושה ופורום מעריצי "השמינייה") שופך אור על הסיבה האמיתית לדחייה: גורמי מודיעין במערב ובמזרח מעריכים שלא דונלד טראמפ ולא שי ג'ינפינג רצו להסתופף בצילו של מפגש לא פחות דרמטי - פסגת הרצוג-ברדוגו.
על אף היותה סגורה לתקשורת ועצם קיומה נודע רק בדיעבד, ברמות הללו לא לוקחים צ'אנסים, וממילא תוצאותיה של פסגה אחת עלולות להשפיע על האחרת. לכן הוחלט, הרצוג-ברדוגו תחילה.
תרחיש זה מעלה אפשרות גם בנוגע למקור ההדלפה: האם נלקחה בחשבון האפשרות שאירוע כה משמעותי בכמה שהוא מיותר, נטול היגיון, לא מוסרי וכמעט דמיוני בטמטומו היה בעצם נתון להאזנתן של סוכנויות ביון כאלה ואחרות? האם לא טבעי שהן רצו לעקוב מקרוב ובזמן אמת אחר המאמצים הכבירים של נשיא המדינה להשפיל את עצמו ובעיקר את המוסד שבראשו הוא עומד בשביל, ובכן, לחטוף קצת פחות ג'ורה בערוץ 14? האם הייתה זו זרוע ארוכה בוושינגטון ובבייג'ינג שהגיעה עד לדירה בשוהם על מנת להיחשף למחזה שבו האזרח מס' 1 מחלה את פניו של המקורב מס' 1? בכל זאת, גם מעצמות אוהבות להשתעשע.
הציבור הישראלי, לעומת זאת, נאלץ להמתין זמן מה עד שיוכל גם הוא ליהנות, כלומר לדפוק את היד על המצח ולהפטיר "מה לעזאזל הרצוג חשב שייצא מזה, הוא לא אמור להיות ממש חכם?" ועכשיו, כשהסוסים ברחו מהאורווה והמרצע יצא מהשק והשכל הישר הלך רגע לפיצוצייה לקנות סיגריות והוא ממש תכף יחזור, כולם מוזמנים ומוזמנות להתרשם מהפיאסקו שנולד בחטא ונגמר, כמה מפתיע, בעונש (קולקטיבי).
פטיש כאפה / כל איש פרסום זוטר יתעקש איתכם כמי שפרנסתו תלויה בכך על חשיבותו של מיתוג טוב. ובהינתן שהרוח השלטת בממשל האמריקאי מבוססת על עולם תרבותי שמורכב מסרטי אקשן זולים, אין להתפלא על הדיווח הבא והאמיתי לחלוטין: לקראת האפשרות של חידוש הלחימה באיראן, בצבא ארה"ב שוקלים להחליף את שם המבצע "זעם אפי" ב"פטיש כבד" (ובעצם גם "פטיש קורנס", אם כי זה כנראה לא יעבוד בטיקטוק). למי שהספיק לשכוח - כל הכבוד על זה - המבצע ש"השמיד" את מתקני הגרעין באיראן לפני פחות משנה (ולכן כמובן נדרש עוד מבצע) נקרא "פטיש חצות". עוד שניים-שלושה מבצעים נגיע גם ל"פטיש כאפה".
ובזמן שהבית הלבן מפגין לראווה את הפֶטיש שלו לפטישים, נותר רק לקוות שהאובססיה השנייה שם - סרטוני AI דביליים - תתחשב ברגשותיהם של נאמני הפופ של האייטיז ולפחות תמנע מלערבב את מבצע Sledgehammer עם השיר הנפלא והקליפ המהפכני של פיטר גבריאל באותו השם. זה דבר אחד לסבול עוד מלחמה מאת האנשים שהביאו לכם את "סגירת מצרי הורמוז? שטויות"; לראות את טראמפ גם משמיד את הסדר העולמי וגם קלאסיקה זה כבר פטיש אחד יותר מדי.
דילמת האסיר / לא ברור מדוע צרה עינם של רבים ורבות בציבור בצעיר שנעצר לפני שנה בגין עריקות והוכתר בחברה החרדית כ"אסיר עולם התורה", לאחר שתועד לאחרונה בגופייה ומכנסיים קצרים ליד דוכן שייקים בתאילנד. אותה הבורות שמסרבת בעקשנות תמוהה להעניק לאוהלה של תורה משקל זהה לאוהלה של פלוגה היא זאת שמחמיצה את מלוא היקף המאמץ התורני להגן על העם והארץ: כל מערך לוחמה מודרני כולל משימות מעבר לים, ובהקשר הזה מדובר בטובי הבנים אשר מסתננים בקושי רב ותוך סיכון עצום למעוזי התיירות, נטמעים באוכלוסייה ומניחים בחשאי תשתיות של קדושה, המשמשות כמוצב קדמי של כוחות הלימוד, ממש כמו הפרסום על אודות הקמת בסיס ישראלי בעיראק.
למעשה, כל בר-דעת יודע שכמו השאיפה של צעירים וצעירות להגיע למגלן או למטכ"ל, בקרב צעירים חרדים מתקיים מרוץ יוקרתי על מעט המקומות השמורים לאותם מצטיינים בסיירת המובחרת והנועזת, היכן שכל משימה היא הרפתקה בלתי צפויה ולא ניתן לדעת איזה אסון יקרה אם בטעות תשאל "איך מגיעים לחוף?" במבטא מעורר חשד: שירותי הביון התאילנדיים, ולא רק הם, מאוד רגישים לסכנה של חתרנות תלמודית בשטחם הריבוני. לכן במקום לצקצק, לקטר ולבקר, יש להוקיר ולהעריך את המוטיבציה של הבחור, שכבר היה "אסיר עולם התורה" בישראל ועוד עשוי, חלילה וחס, להיות "אסיר עולם התורה" במסיבת פול מון.
בשלוש מילים / מישל, מישל, מישל.
משפט בשבוע: "7 באוקטובר קרה במשמרת שלנו אבל נרקם במשמרת הקודמת" (השר מיקי זוהר מתגלה כטיפוס מאוד נדיב כשזה נוגע לחלוקת אחריות)
חיים משוגעים / לא קל לבלות יותר משעה וחצי בחברת גיבורה שרובנו היינו חוצים לצד השני של הרחוב כדי לא להיתקל בה, אבל דווקא הזרקור שמטיל הבמאי תום שובל על דמות משולי השוליים של הקיום הופך את "חיים ללא כיסוי" לקולנוע ישראלי במיטבו: מקורי, בוחן גבולות, עוכר שלווה, אוהב אדם. וכמובן שבלי (עוד) תצוגת משחק מופתית של דאנה איבגי כל זה היה נשאר, כמו החיים בסרט, ללא כיסוי.
