שנת 1984 הייתה שנה מעניינת בתולדות מדינת ישראל. הלאומנות תפסה תאוצה ומאיר כהנא ותנועת כך נבחרו לכנסת (ארבע שנים לאחר מכן התנועה תצא מחוץ לחוק מטעמים של עידוד גזענות). למרות המצב הפוליטי המורכב הוקמה לאחר מאמצים רבים ממשלת אחדות: ממשלת שמיר-פרס. לתפקיד שר החינוך והתרבות מונה לא אחר מיצחק נבון – נשיא המדינה שסיים קדנציה בת חמש שנים.
נבון, שהיה נשיא אהוב ונערץ על כל חלקי העם, נכנס לתפקידו בתחושת שליחות. "מערכת החינוך נקראת לפעולה חינוכית מקיפה, מעמיקה ומתמדת לביצור הדמוקרטיה בחינוכנו", נכתב בחוזר מנכ"ל, "התמודדות חינוכית בנושא זה היא מבחן מוסרי לעם ישראל". נבון הצהיר - וקיים. תוכנית לימודי האזרחות שונתה, הזהות האזרחית והלאומית טופחה, ומפגשים בין בתי ספר וקהילות שונות בתוך החינוך הממלכתי היו חלק מהנוף. היום זה נשמע כמעט כמו מדע בדיוני.
"המחנה הליברלי בישראל ויתר על החינוך, ובכך ויתר על היכולת להשפיע על הדרך הערכית של דור העתיד. אם נמשיך במסלול הזה, דרכו של יצחק נבון באמת תהיה בגדר מדע בדיוני", אומר רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון.
"ב-25 השנים האחרונות היו רק שני שרי חינוך מהצד הליברלי ואפס סגני שרים, למרות שמפלגות המרכז-שמאל ישבו בכל הממשלות בשנים הללו מלבד שתיים. סגן שר החינוך, למשל, הוא תפקיד קריטי שהמחנה הליברלי מעולם לא דרש לעצמו.
"החרדים, לעומת זאת, קלטו מהר את השיטה: בממשלה הזו ישנו שר נוסף שיושב במשרד החינוך – חיים ביטון מש"ס, שעוסק בחינוך החרדי. מפלגת הציונות הדתית ידעה לדרוש להפריד את האחריות על המכינות ושנות השירות לתוך משרד מיוחד – המשרד למשימות לאומיות של אורית סטרוק. וזו רק דוגמה מהממשלה הנוכחית.
"כבר כמה עשורים שההורים בחינוך הממלכתי ישנים בשמירה ואז מתלוננים על הצד השני. החרדים והדתיים הם אלו שמשחקים את המשחק הפוליטי באופן רציונלי, ויש לנו מה ללמוד מהם. לשים חינוך במרכז סדר העדיפויות שלך ולנצל כל כניסה לממשלה בשביל לדאוג לחינוך שתואם את הערכים שלך – זו חשיבה פוליטית נכונה. אחר כך לא מבינים איך ייתכן שחניכי שבט הצופים בצפון תל-אביב עושים סלפי עם בן גביר".
*
בימים אלו יוצא ספרו של הוד "שעת אפס – איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית ואיך נתקן" (הוצאת אופק). הספר פורס באופן מאיר עיניים את המצב העגום של מערכת החינוך הממלכתית בישראל, אבל יותר מכך – מציע תיקון, שמתחיל בראש ובראשונה במודעות.
החינוך הממלכתי בישראל, פאר היצירה הציונית, הוא היום זרזיף דל ומוחלש לעומת זרמי החינוך האחרים, בעיקר בשל הזנחה. הוד מבין שהמפתח טמון בבחירות הקרובות, וביכולת של הציבור לדרוש את שיקום הזרם הממלכתי מכל פוליטיקאי שמבקש להיבחר.
"אחת הדרכים הכי יעילות לבדוק איפה נמצא הקשב של הפוליטיקאים זה לעקוב אחרי הכספים הקואליציוניים. אל תבדקו מה פוליטיקאים מצייצים בטוויטר – אלא איפה הם דורשים את הכסף שלהם. הפער הגדול לטובת החינוך הממלכתי-דתי נעוץ בכך שהפוליטיקאים שלהם ידעו לדרוש את הכסף הזה. 214 סעיפים הנוגעים לחינוך בהסכמים הקואליציוניים עברו ב-20 השנים האחרונות מהצד השמרני-דתי ורק 12 מהצד הליברלי (ראו תרשים, חא"ס). בבחירות הקרובות הנציגים של המחנה שלנו חייבים לדאוג לתוספת שעות משמעותית לחינוך הממלכתי.
"יש הרבה קולות שחושבים שמה שחסר בחינוך הממלכתי זה עוד כסף לטיפוח מצוינות, להוראת דיבייט או תכנות, ולא מבינים שמה שהכי חסר לנו זה עיסוק בזהות ובערכים. שם נמצא הפער מול הזרמים האחרים. אני לא רוצה לקחת מאף זרם את התוספות שיש לו, אלא רק להשוות תנאים. החינוך הציוני תמיד שם ערכים במקום הראשון, מתוך המשימה הקריטית של בניית האומה. לצערי, הזנחנו את הזירה הזו, ואין בה ואקום".
*
החינוך הממלכתי בישראל הוא הזרם הגדול ביותר ולומדים בו יחד תלמידים מכל הקשת הפוליטית, רובם חילונים אבל חלק גדול מאוד מהם מסורתיים. בשנים האחרונות מתקיימות שתי תנועות מלקחיים מקבילות: ניסיונות של פוליטיקאים דתיים להשפיע ולעצב את החינוך ליהדות בזרם הממלכתי, למרות שהם עצמם לא שולחים את ילדיהם אליו, ומאבק עיקש בהדתה מצד ארגונים חילוניים שחושדים בכל חינוך לתרבות יהודית. גם עם המתח הזה נדרש החינוך הממלכתי להתמודד.
"לצערי כפי שהציבור הליברלי ויתר על החינוך לזהות דמוקרטית, הוא גם ויתר על החינוך לזהות יהודית. בשנות ה-50 וה-60 למדו יותר יהדות בבתי הספר הממלכתיים, אבל זה נעשה ממקום של יהדות כתרבות פתוחה ולא כמערכת ערכית והלכתית סגורה. בניגוד להיום, זה לא הופרט לעמותות קיצוניות חרד"ליות שמנסות לכפות על התלמידים החילונים זהות שזרה להם, אלא נבנה כחלק בלתי נפרד מהמערכת הממלכתית שהבינה שזו דרך משמעותית לעסוק בציר של מדינה יהודית ודמוקרטית.
"המאמץ החשוב הזה הוזנח. גם בגלל ההשתלטות של גורמים קיצוניים וגם בגלל שהורים ואנשי חינוך ונבחרי ציבור ליברלים הפסיקו לעסוק לעומק בבניית זהות וערכים יהודיים ודמוקרטיים. בעצם, הפעם היחידה שנער יעסוק ברצינות בזהות האזרחית, הלאומית והיהודית שלו – תהיה במכינה הקדם-צבאית. זה אבסורד גמור. שלא לדבר על כך שהסיכוי שלו להתקבל למכינה כזו מאוד נמוך כי על כל מקום מתחרים עשרות נערים ונערות, וזה כמובן קשור לתקצוב. במכינות הדתיות אין את הבעיה הזו. כל נער דתי מתקבל אוטומטית לישיבת הסדר ומכינה.
"אני לא מקבל את ההנחה שיש תהום בין הציבור החילוני למסורתי. המכנה המשותף גדול ואותו צריך לטפח, לצד הצרכים השונים בתוך אותו זרם".
ומה תגיד לחוששים מהדתה? לפורום החילוני?
"הרבה פעמים מתבלבלים בין הדתה לבין תפיסות לאומניות שמגיעות בכסות של תרבות יהודית. זה לב העניין בעיניי. הגורמים החרד"ליים הקיצוניים לא מעוניינים שהילדים החילונים ישמרו מצוות, אלא שהם יאמצו את הפרשנות שלהם למה זה ציונות ומה תפקידנו כאן. לכן היריב הגדול של הליברלים הוא הלאומנות.
"הייתי עכשיו שנה עם המשפחה בארצות-הברית. כחילוני, שלחתי את ילדיי לבית ספר יהודי, והם היו מוקפים בערכים יהודיים ופרקטיקות דתיות. זה לא הטריד אותי – להפך – כי הכל היה מבוסס על ערכים של שוויון וסבלנות. השאלה איזה פנים של היהדות אנחנו נביא לבתי הספר, וזו שאלה שהחינוך הממלכתי צריך לברר בעצמו, בלי גורמים חיצוניים ששולחים את ילדיהם לחינוך הדתי והחרדי.
"יותר מכך – הגיוני בעיניי שחינוך ממלכתי באזורים יותר מסורתיים ייראה קצת אחרת מאשר באזורים עם רוב חילוני מובהק. רמת-השרון היא לא ערד וחיפה היא לא קריית-שמונה, וצריך לעשות את ההתאמות. זה לא העניין. העניין המהותי הוא לייצר תשתית משותפת עבה מספיק לזרם הממלכתי בשביל שתהיה לו זכות קיום, ולא לפחד מחינוך פוליטי לזהות יהודית-דמוקרטית – אלא להפך. להבין שהפתרון נעוץ שם".
יכול להיות שהמאבק על ממלכתיות משותפת הוא חסר סיכוי? השקיעו הרבה כסף ומחשבה בפתרונות בסגנון של פדרציה או קנטונים.
"תפיסת הקנטונים הפכה לפופולרית בתוך הציבור הליברלי בעקבות ההפיכה המשטרית, אבל מדינה שצריכה לקבל החלטות הרות גורל כל שני וחמישי לא יכולה להיות מדינת קנטונים. מעבר לזה, פשוט לא יכול להיות קיום ליברלי במדינה שהמשטר שלה הוא לא דמוקרטיה ליברלית. אנחנו לא אמריקה, אנחנו מדינה פצפונת עם ממשלה שנדרשת לשאלות קריטיות בתדירות מאוד גבוהה.
"אני כן חושב שהשלטון המקומי צריך לקבל הרבה יותר סמכויות, בטח בתחום החינוך, ושתהיה שונות במענים לאוכלוסיות שונות, אבל הליבה צריכה להיות יהודית דמוקרטית. ושם האתגר שלנו. כל אחד מפרש 'יהודית' ו'דמוקרטית' באלף צורות שונות. מבחינתי הליבה הזאת היא מגילת העצמאות.
"זה נשמע נורא בנאלי, אבל היום מגילת העצמאות כנראה לא תזכה לרוב בכנסת. יש פה משימה לשקם את הקונצנזוס מהימין הציוני עד השמאל הציוני, ובתקווה גדולה גם בחברה הערבית ובקרב חרדים שרוצים להיות חלק מהממלכה, מבלי לעמעם את המחלוקות שמלוות אותנו מקום המדינה – על שטחים, על שלום, על כלכלה. בשביל לבנות את התשתית הזו חינוך חייב להיות המפתח. אין פה קיצורי דרך".
*
המילה פוליטיקה הפכה למגונה. מתרחקים ממנה כמו מאש במערכת החינוך הממלכתית, למרות שבחינוך הדתי והחרדי היא חלק בלתי נפרד מגידול הילדים. ההבנה שחינוך פוליטי הוא בראש ובראשונה חינוך ערכי, ולא מפלגתי, היא מפתח חשוב בדרך לשיקום החינוך הממלכתי בישראל. אבל בשביל לבצע מהפך מחשבתי משמעותי כל כך חייבים לפעול בשיתוף פעולה רחב - מהממשלה והכנסת, דרך הרשויות המקומיות ובתי הספר, וכלה בהנהגות הורים ובחינוך הבלתי פורמלי.
בשביל להצליח לגרום לגופים, ארגונים ומערכות גדולות להתפכח נדרשת עבודת שטח מאומצת. הבחירות הקרובות הן רגע מבחן וההיערכות אליהן חייבת להיות גם במישור הזה. את תקופת הבחירות הקרובה חובה להקדיש לנושא הכי מוזנח ונידח שלא מעניין אף קמפיינר – שיקום החינוך הממלכתי. אם הדרישה מלמטה תהיה חזקה דיה, גם הפוליטיקאים יגיעו. ואז גם השינוי.
