סיטואציה שלא תחזור / איציק שאשו
בשני המשחקים האחרונים של בית"ר ירושלים, השקיעו אוהדיה בתפאורה מרהיבה עם מסר די אחיד. בהפסד למכבי חיפה כיכב הכיתוב Time To Gamble ובתיקו נגד הפועל באר-שבע הדגל הגדול כבר ביקש "ללכת על כל הקופה". בהנחה שאין פה מחווה לפועלה של המועצה להסדר ההימורים, אני פשוט אניח שגם האוהדים מירושלים מבינים שמדובר אולי בעונה חד-פעמית, ולכן חייבים ללכת פה אול אין.
תראו, אוהדי כדורגל מטבעם נוטים לדטרמיניסטיות מוגזמת. תמיד נדמה לנו שאם לא נבקיע עד דקה 70 זה כבר לא ייכנס לעולם, ושאם הקבוצה שאחריה אנחנו רודפים הגדילה את הפער ל-5 נקודות, אז תם הטקס, אפילו אם עוד לא תם הסיבוב הראשון. לפי ההיגיון הזה, ההרגשה שלי כאילו העונה הזאת של בית"ר היא הזדמנות בלתי חוזרת לצלחת, גם היא קצת מופרכת מיסודה. הרי סביר להניח שרוב השחקנים שהובילו אותה העונה יעשו זאת גם בעונה הבאה, ואלמוג כהן בהחלט מוביל צוות מקצועי שהוכיח השנה שיש לו עין טובה ושיקול דעת חכם.
אז למה בכל זאת? כי אני חושב שבית"ר פחות טובה מהיריבה שלה לצלחת, בטח בשיעור גדול יותר ממה שמרמז הפער ביניהן בטבלה. מצב עניינים כזה לא קורה יותר מדי בליגה שלנו, וכשכבר כן – כדאי מאוד שהטובה פחות תנצל עד תום את ההזדמנות הנדירה הזאת. בנוסף, לאורך העונה בית"ר הזאת סיפקה לא מעט הופעות מדהימות, ועוד כמה פחות מרשימות, אבל שבכל זאת הסתיימו בתוצאה הנכונה מבחינתה. שוב, לא משהו שאפשר לבנות עליו שיקרה כל פעם מחדש.
אפילו אם בית"ר הזאת תצליח לייצר בשנה הבאה עונת קסם נוספת (וכאמור, אני ממש לא פוסל שזה יקרה), אני לא חושב ששתי הנעדרות הגדולות ממאבק האליפות השנה יספקו שידור חוזר לעונת 2025/2026. תוסיפו לזה את הפועל ת"א שאחרי עונת חזרה לליגה שהתעלתה על כל הציפיות, בוודאי תרצה – או לפחות תפנטז – לקפוץ מדרגה או שתיים למעלה, וקיבלתם צמרת צפופה ומסובכת יותר מזאת של העונה.
שני המשחקים האחרונים של בית"ר רמזו שאולי מתחיל להיגמר לירושלמים הדלק במכל. אני לא יודע מה הם מתכננים לעונה הבאה, אבל אני במקומם הייתי מקשיב לאוהדים, ודוחף את הערמה למרכז השולחן.
פה כדי להישאר / זאב אברהמי
קשה כמעט להיזכר או להאמין בזה, אבל בית"ר ירושלים נולדה מתוך הקונצנזוס. כשמלמיליאן מסובב את גדעון אלרן בגמר ברמת גן, אין מי שלא שמח עבור האנדרדוג, נציגת ישראל השנייה. הזכייה הזו, שנולדת לצד הבחירה הראשונה של ישראל השנייה לראשות המדינה, מולידה את הריצה הארוכה של בית"ר לצמרת הכדורגל הישראלי. משברי לב באמצע שנות השמונים, מביאים לאליפות הראשונה. בית"ר נבנית מהשברים. היא אותנטית כמו מעורב ירושלמי במחנה יהודה. את האליפות השנייה שלה בית"ר מביאה אחרי ירידה לליגה הארצית, ואחרי שאלי אוחנה חוזר מקריירה אירופית מוצלחת להעלות את בית"ר מהליגה השנייה. סינדרלה.
הדומיננטיות של בית"ר בסוף שנות התשעים היא כבר הרבה יותר מכוערת, כוחנית. היא חלק מהמשטר, והמשטר משתמש בה כדי לפזר את התעמולה שלו. לה פמיליה משתלט על היציעים, הגזענות מרימה את ראשה בלי להסמיק מבושה. זה נגמר בשתי אליפויות, קרשנדו משחק השרוכים, פירוק הקבוצה וכונס נכסים, והצלה בתוספת זמן מעוד ירידה.
האליפויות הבאות של בית"ר הן כבר בסימן של מכירת הסמל לתאגיד האוליגרכי-עברייני. מה אין שם. גאידמק-טביב-חוגג, אגרות חוב מוונצואלה שלא שוות פרוטה, איל הון מהאמירויות שלא יכול להוכיח שיש לו שקל בכיס. בית"ר של אברמוב הייתה צריכה זמן (זה לא פשוט להחליף זהות ממעורב ירושלמי בפיתה למגש של סושי), אבל היא חוזרת לעידן התמימות שלה, לשילוב צעירים, למאמן שהוא חלק מההיסטוריה של המועדון. היא כבר לא נגועה בפוליטיקה, ואוהדים רבים נלחמים נגד כיסי הגזענות.
זה לא שבית"ר חפה מבעיות (ההחתמה של עומר אצילי היא אחת מהכוכביות השליליות של התקופה הזו), אבל היא חזרה להיות האנדרדוג. המראה הטוב של ישראל השנייה, לא זו שמכורה לכסף וכוח. אני שומע הרבה חברים שלי, אוהדי הפועל ומכבי, אנשים שפעם היו מקבלים אלרגיה רק מלשמוע את שם הקבוצה, מודים שהם בעדה במאבק הנוכחי.
ויש את היופי האסתטי, המרהיב, אציל הפרא שיכול להראות את כל מה שהוא יכול לעשות על הבמות הכי מרכזיות. בית"ר חזרה להיות כיף, והיא לא הולכת לשום מקום, חוץ מלמעלה, בחמש השנים הקרובות.
