גוש קוסם
בתעודת הפטירה של ממשלת נתניהו השישית סיבת המוות תהיה שיבה טובה, לא חוק הגיוס. אמנם זו הייתה מחלת רקע טורדנית מיומה הראשון של הממשלה, ובכל זאת, רק מחלת רקע; כזו שפגעה באיכות התפקוד של הממשלה אבל לא בתוחלת החיים. היא צצה כבר בימי המו"מ הקואליציוני הפרוע והתאוותני ביותר שהיה כאן, כשבמקום לדרוש חוק פטור רזה וענייני בתחילת הקדנציה, הנציגים החרדים הרחיקו עם יוזמות חקיקה להפסקת ייצור החשמל בשבת ותקציבי גניזה לספרי קודש. זה הידרדר עם הרפורמה המשפטית, ששווקה על ידי יריב לוין כתרופת פלא למצוקת החרדים, עם פנטזיה על חוק יסוד לימוד תורה, אבל רק החריפה אותה. ב־7 באוקטובר והמלחמה שבעקבותיו זה הפך לפצע חשוך מרפא. במחיר הדמים הזה ובהיקף המילואים הבלתי נגמר, כל פשרה על הגיוס הפכה להיות בלתי אפשרית.
5 צפייה בגלריה
הרב לנדו עם הח"כים של דגל התורה. כתב האישום שניסח נגד נתניהו הוא בעצם כתב הגנה על נציגיו בכנסת
(ללא)
החרדים מנסים למסגר את קיצור ימיה של הממשלה בארבעה־חמישה שבועות כמשבר דרמטי. לשווא. טוב להם להאשים את נתניהו במחדלם, ולא רע לנתניהו להצטייר כמי שבלם את חוק הגיוס. אבל הציבור החרדי יודע שנציגיו הם אלו שקרסו: זו הייתה הקדנציה הטובה והגרועה ביותר שלהם. הטובה ביותר – כי הם זכו בכוח חסר תקדים, עם תלות מושלמת של נתניהו בהם, תקציבים נדיבים, שפע משרדים והילולה פרועה. ובכל זאת, גם הגרועה ביותר, כי במשמרת הזאת נרשמו התקדימים האיומים ביותר מבחינתם: תקציבים לישיבות נבלמו, מעונות היום קוצצו, צעירים חרדים נעצרו, רוב בני הישיבות כבר בסטטוס משפטי פלילי. וידם קצרה מלהושיע.
הפוליטיקה החרדית עייפה. לא מן הנמנע שתידרש בקרוב לקדנציה או שתיים באופוזיציה. אולי גם לחילופי דורות. גפני, למשל, נמצא כאן כבר מסוף האייטיז.
כתב האישום שניסח הרב לנדו בעט רועד נגד נתניהו הוא בעצם כתב ההגנה על נציגיו בכנסת. "עשיתם מעל ומעבר את שליחותכם נאמנה", הוא כתב להם כדי לגונן מפני הציבור הזועם. על הדרך הכריז שאין יותר דיבורים על גוש. זה אמור לרתום את הרחוב החרדי לקמפיין שיסביר מדוע כדאי בכל זאת להצביע למפלגות החרדיות, למרות שאפילו בממשלת החלומות הן לא ידעו לספק את הסחורה הבסיסית. אין כאן מענה עמוק לבעיה: אם בממשלת ימין מלא־מלא נטולת עכבות לא הצליחו להשיג רוב, בכנסת הבאה זה רק יהיה קשה עוד יותר. ומכאן נובע גם חשש אלקטורלי רציני: הריבוי הטבעי היה אמור להעניק ליהדות התורה את המנדט השמיני או התשיעי, אבל מ־2013 היא תקועה על שבעה מנדטים. ב־2015 ירדה לשישה, ב־2019 הפתיעה עם שמונה, אבל בארבע המערכות האחרונות היא יציבה על שבעה. ארבע השנים שחלפו מהבחירות האחרונות אמורות להניב לה לפחות מנדט נוסף רק מקולותיהם של המצביעים החדשים, אבל במפלגה חוששים שגם הוא לא יגיע.
הכישלון הפוליטי תורגם לעזיבת הפוליטיקה הארצית: הפלג הירושלמי למשל, כמעט מנדט של חרדים ליטאים שפעם היו חלק מדגל התורה והיום נדדו לברית עם חוגי סאטמר הקיצוניים שלא מצביעים לכנסת. יש עוד קבוצות שהלכו בכיוון הזה. בדיחה חרדית אומרת שאין במגזר זכות בחירה. רק זכות הצבעה. אבל מתברר שיש גם זכות לא להצביע. לא הצבעת מחאה. פשוט אי־הצבעה. מול כל זה, בדגל התורה מצאו אשם זמני: נתניהו. כדי להגדיל את הגוש שלו אחרי הבחירות, הם צריכים להפיל עליו את התיק לפניהן.
על קצות האצבעות
בלי ש"ס, האצבעות של יהדות התורה על כל פלגיה לא מספיקות כדי לפזר את הכנסת. אבל דרעי לא טרח לכנס את מועצת החכמים כדי להתייעץ. בזמן שהליטאים מחצינים משבר עם נתניהו, יו"ר ש"ס מנסה לטשטש אותו. יש בכל זאת הבדל בין שתי המפלגות החרדיות, אם לא במדיניות, ש"ס הרי מיושרת מלא עם הליטאים, אז בקהל הבוחרים. האליבי של הרבנים מספיק לדרעי רק מול חצי מהאלקטורט שלו: החרדים הספרדים ובני הישיבות של ש"ס. אבל החלק האחר, כמעט חצי מהמצביעים, כלל לא חרדים. ילדיהם נלחמו ונפלו בחזית. הם לא אוהבים את הקו של ש"ס בנושא הגיוס, ועוד פחות יסלחו לדרעי אם יפגע בנתניהו. עד עכשיו, דרעי תמיד שיכנע את הליטאים לזרום עם נתניהו. עכשיו הוא משכנע את נתניהו להגיע להסכמות עם החרדים האשכנזים.
ואחרי שאמרנו שהחרדים עדיין בכיס של נתניהו, זמן לשעשוע מחשבתי: מה יקרה אם יפסיד בבחירות או יפרוש. מה בעצם האלטרנטיבה? פעם בני גנץ היה השם המועדף עליהם ליום סגריר. אבל כרגע גנץ לא מועמד לראשות הממשלה. בקושי לכנסת. נפתלי בנט הוא לא ממש אופציה, בטח לא אחרי החיבור עם לפיד. אנשי גור אולי היו מסתדרים איתו, אבל דרעי בז לבנט. נותר גדי איזנקוט. לאחרונה הודיע יו"ר ש"ס בזעם כי איזנקוט, שהעלה הילוך בנושא הגיוס, הוא "אכזבה גדולה, נגרר לשיח שנאה", וכבר לא פרטנר. כלומר, עד לאותה הודעה הוא דווקא ראה בו שותף אפשרי. למעשה הוא עדיין רואה בו.
גם ביהדות התורה כבר העבירו מסרים לאיזנקוט, שלא ימהר לחבור לבנט ולפיד למפלגה אחת. זה משתלב יפה באינטרס של נתניהו, שחושש ממפלגה של 40 מנדטים מולו, אבל גם בלי זה יש פה אופציה שמעניין להשאיר פתוחה: אם באמת יפורק הגוש, לאיזנקוט יש סיכוי לא רע לגייס את החרדים כממליצים אצל הנשיא בתמורה לוויתור על הגיוס עצמו. הוא לא שם ברטוריקה, וככל הידוע גם לא בכוונות. אבל בש"ס מאמינים שיהיה אפשר לעבוד איתו. וגם יהיה קל יותר להעביר את זה בקרב הבוחרים שחלקם, כפי שהודה דרעי עצמו פעם, "יותר ביביסטים מהליכודניקים". לש"ס יהיה הסבר שאיזנקוט לא ישתמש בו בעצמו: ראש ממשלה מרוקאי ראשון.
מפלגת העצמאים
כשנתניהו הודיע לחרדים שאין רוב, הוא דיבר על ארבעה עקשנים מקרב חברי הקואליציה: יולי אדלשטיין, שרן השכל, דן אילוז ואופיר סופר מהציונות הדתית. בעתיד מן הסתם נשמע מעוד כמה שלא העזו להתנגד בגלוי, אבל ישמחו לספר שבחדרים הסגורים הודיעו שאין חוק, כמה משה סולומון ואלי דלל. גורלם של הארבעה שהניפו את נס המרד, בנפרד, הוא מבחן מעניין לימין האידיאולוגי. הם הרי אלו שהבינו את נפש הבייס וגם את ערכי המחנה, אבל עלולים להיפלט ממנו. אדלשטיין לא יתמודד בליכוד, הוא והשכל מחפשים מסגרת פוליטית. גם אילוז, שפתח בהחתמה סמלית על חוקת הליכוד (שכוללת שירות סדיר לכולם), לפי חלק מההערכות כבר לא יהיה שם. ספק אם גם סופר, שיושב סביב שולחן הממשלה הנוכחית, ישרוד לצד סמוטריץ' לעוד קדנציה.
להגדיר אותם מורדים זה עוול, וההתנגדות שלהם לחוק הגיוס לא הייתה תמורת כיסא במפלגה אחרת. ותעיד העובדה שהם מחפשים עכשיו את דרכם. בליכוד יש כבר רשימת חיסול שגובשה בסביבת נתניהו. היא לא מכוונת רק אל אלו שהתנגדו לחוק הגיוס, אלא לכל ח״כ שהפך עצמאי מדי לאורך הקדנציה, למשל אליהו רביבו ודוד ביטן. אבל מפלגה כזאת עשויה דווקא להציל את נתניהו. הרי ארבעתם היו חברי קואליציה ממושמעים בהרבה נושאים אחרים ולא קלים לעיכול. רק לא בגיוס. לפי רוב הסקרים, בין שמונה לעשרה מנדטים נדדו מהקואליציה אל הצד השני. השאלה אם אותם ח"כים שנשרו יוכלו לייצג אותם. נתניהו זקוק למפלגת לוויין. הדילמה בין שדרוג הליכוד לבין מפלגת לוויין, במרווח שבין הליכוד לציונות הדתית, עדיין לא הוכרעה. הקמפיין של בנט מנכס לו את הליכודניקים האמיתיים. גם איזנקוט מכוון לאותו פלח, לא רק במסרים אלא גם באזורי הפרסום. בכנסת נשארו כמה אחרונים.
סוף עידן מתניהו
שבועות בודדים נותרו למתניהו אנלגמן במשרד מבקר המדינה. זה זמן לארוז, להיפרד, לנקות שולחן. הוא משחרר דוחות בקצב: על הכשל בהעסקת הרבש"צים, משבר החימושים ערב המלחמה, מחדל משק הדם. אבל גם בסוף הקדנציה אנגלמן, לצערו, לא ישאיר שולחן ריק. שמונה דוחות ביקורת מרכזיים עדיין מונחים עליו, מוקפאים, בהם דוחות הליבה של המחדל. חלקם בשלבי טיוטה מתקדמים: על מסיבת הנובה, הטיפול בחללים, על מחדל ההסברה ועל הלוחמה הכלכלית בחמאס (כולל הכסף הקטארי). אחרים נבלמו בשלבים ראשוניים יותר: על תפקוד הקבינט עד המלחמה, ניהול גבול עזה לפני 7 באוקטובר, חלוקת האחריות על הגנת העורף בדרום. אלו הדוחות הכבדים ביותר מבחינת הצבא וגם מבחינת נתניהו. המבקר הבא יכול לגנוז אותם, להרחיב אותם, להגביל את שטח החפירה או להעמיק אותו.
המועמד שנחשב טבעי, אולי אפילו בהסכמה יחסית, היה השופט בדימוס אלרון. מצד אחד, שופט מבית המשפט העליון, מצד שני, זה שנחשב שם לילד הרע, שפרש והשמיע ביקורת על עמיתיו, והיה מועמדו של יריב לוין לנשיאות בית המשפט. אבל לנתניהו יש שם אחר: לראשי הסיעות הוא הודיע שבכוונתו למנות את עו"ד מיכאל ראבילו.
גם במונחים של מינויי אנ"ש זה יהיה חריג. חסר בושה בעידן שבו אין בושה ממילא. ראבילו, שאגב, למד שנה מתחת למבקר הנוכחי אנגלמן בישיבה התיכונית נתיב מאיר, הוא פרקליטו האישי של ראש הממשלה. הוא ייצג אותו, את הליכוד ואת הממשלה בשורה ארוכה של תיקים, ועכשיו מועמד לקבל לידיו את המוסד שאמור לבקר את השלטון. לא לסנגר עליו.
ראבילו נחשב משפטן מוכשר ביחס למוקיונים משפטיים אחרים שמשגרת הממשלה לעיתים לבג"ץ. הוא טוען משכנע. אולי גם כי הוא יודע לבחור את התיקים שהוא לוקח על עצמו. הוא מכבד לרוב את בית המשפט, והשופטים מכבדים אותו. ועדיין, מינוי פרקליטו של ראש הממשלה לתפקיד המבקר יהיה שיא חדש שגם בצמרת הקואליציה משתאים מולו. ניגודי העניינים של ראבילו כמועמד ישתקו למעשה את מוסד מבקר המדינה כולו במקרה שנתניהו ימשיך לעוד קדנציה. אבל גם אם יוחלף השלטון, יהיה לו קשה לעבוד בלי שייצבע פוליטית. בנט מפנטז על החלפת הפקידות בנוסח ההונגרי, אבל את מבקר המדינה ניתן להדיח רק ברוב של 90 ח"כים.
הסיכויים שלו, בינתיים, נחשבים לא גבוהים. זו הצבעה חשאית. אלרון גם ככה נתמך בידי חברים מהקואליציה ולנוכח האלטרנטיבה, גם האופוזיציה מתלכדת מאחוריו. אם צריך לנחש, גם המבקר היוצא היה מעדיף את אלרון. הדוחות שנותרו בחצי עבודה תקועים בגלל פסקת בג"ץ. שופט עליון לשעבר בנעלי המבקר יגיע מעמדה נוחה יותר לדרוש להשלים את המלאכה.
