בימים האלו, כשירושלים לובשת חג, אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לתמונה אחת של יאיר שלי. הוא עומד שם, תלמיד כיתה י"ב בביקור בהר הבית, מחייך את החיוך המלא באור שלו. בתמונה ההיא, ירושלים היא לא רק סמל דתי או היסטוריה רחוקה, היא החיבור החי והפשוט שבין נער ישראלי לאדמה שלו, לשורשים שלו ולסיפור הגדול של עם ישראל.
ירושלים היא לא עוד עיר. היא החזון שבעבורו שילמנו, כעם, מחיר דמים לאורך אלפי דורות. היא המקום אליו נשאו אבותינו את עיניהם מכל גלות, והיא המקום שבשמו יצאו בננו להגן על הבית. כשיאיר נפל בקרב, הוא נפל על הגנת הזכות שלנו להיות עם חופשי בארצנו, זכות שמתחילה ונגמרת בירושלים. הוא נלחם עבור הלב של המדינה הזאת ולב, כשכואב לו, הוא כואב לכולם.
היום אני מרגישה שירושלים שייכת לכולנו יותר מתמיד. יאיר נפל בלי לשאול מי חובש כיפה ומי לא. הוא הבין, כפי שרבים מאיתנו מבינים היום דרך הכאב, שהזהות היהודית והלאומית שלנו היא לא נחלה של קבוצה אחת, היא עמוד השדרה של כולנו.
מאז שיאיר איננו, בחרתי בדרך הריפוי. אני לומדת בווינגייט לרפא דרך הריקוד ותרפיה באמנות. זה נשמע אולי מנוגד, הריקוד והשכול, אבל עבורי זהו הניצחון. דרך הלב של יאיר, שהיה מלא בשמחה, אני ממשיכה לשמח אחרים. אני מאמינה ב"מעגל יאיר", לקחת את הכאב והעצב העצום ולהפוך אותם לאור נצחי. זהו הריפוי הפנימי שלי, והוא הריפוי שאני מאחלת לעם שלנו.
החיבור הזה בין עם ישראל לארץ ישראל, בין הכאב לתקומה, הוא מה שמניע אותי. אני רואה את עצמי כחלק משרשרת הדורות, חלק מ"עם הנצח". זאת לא סיסמה, אלא מציאות שבה אני סבתא טרייה לנכד מתוק בשם נריה, שמזכיר לי בכל יום שהחיים חזקים מהכל ושבניית הבית היא המשימה של כולנו.
לאחרונה קיבלתי מכתב מרגש מהמורה של יאיר, שליווה אותו באותו טיול בלתי נשכח לירושלים במסגרת 'שבוע נרטיבים'. הוא תיאר לי איך יאיר, בדרכו השקטה והבטוחה, בחר להחצין את החיבור שלו לשורשים דווקא שם, ואיך יאיר לא רק טייל בירושלים, הוא חי אותה. היה לו חשוב להראות לחבריו את הזווית שלו על העיר, לא רק כנוף יפה, אלא כמקום של עומק ואמונה. הוא הביא איתו חיבור שורשי מהבית, חיבור שמשלב בין אהבת הארץ למסורת ישראל, והצליח להאיר את האור הזה בפני כל השכבה. הרגעים האלו, שבהם הוא חיבר בין העולם היומיומי של בית הספר לעולם הערכים העמוק שלו, הם התמצית של מי שהיה.
ביום ירושלים הזה, אני רוצה להזמין את כל אזרחי ישראל להתחבר מחדש לעיר הזאת. לא ממקום של ויכוח, אלא ממקום של שייכות עמוקה. ירושלים היא המקום שבו נבנה הבית הלאומי שלנו, והיא המקום שבו נוכל להתחיל לרפא את השברים.
בואו נחגוג את ירושלים כעיר שמאחדת בינינו, עיר של אור ושמחה, בדיוק כפי שיאיר היה. שנזכה לראות בבניין הבית והלב, אמן.
הכותבת היא אמו של סמ"ר יאיר ניפוסי ז"ל, לוחם בחטיבת הצנחנים שנפל בקרב בצפון רצועת עזה במלחמת חרבות ברזל, חברת פורום צו החיים
