השאלה שכולנו נשאלים בימים האחרונים נוגעת לאפשרות שמלחמת שלוש השנים, שלא באמת הסתיימה, עומדת להתחדש כבר בימים הקרובים. יש כאלה ששואלים מתוך חרדה ואחרים שלתפיסתם חייבים "לגמור את החשבון הפתוח מול האויבים שקמו עלינו להכחידנו, ואין ברירה אחרת". אני מציע לכם להתמקד בשאלה אחרת: למי להגיש את החשבון על כך שהביא אותנו למציאות כל כך מעוותת שאמורה הייתה, כדברי נתניהו, לשנות את המזרח התיכון ולפי שעה, על פי התוצאות מול כל החזיתות, הובילה דווקא לשוקת שבורה. אם ניעזר בפילוסופיה הסינית העתיקה שמצאתי בספר "הטאו"( לאו צה), הלוואי שקובעי המדיניות שלנו היו מפנימים את ה"המלצות למעצבי אומה": "ביושר משול במדינה, בעורמה עשה לך מלחמה, ביישוב דעת זכה במנוחה... ככל שירבו חוקים ותקנות כן ירבו שודדי המשפט ומומחי החוק". מר נתניהו, לך אני מציע עוד משהו משם: "כאשר אני ישר עם עצמי גם האחרים שומרים אתי על יושר". ההליכה לבחירות תאפשר לכל אחד מאיתנו לבחון את המועמדים, ובעיקר את מי שהיה כאן קרוב ל-20 שנות שלטון על פי עצת החכמים הסינים. בקיצור, להגיש להם את החשבון.
איראן ממשיכה להכתיב את התנאים לסיום המלחמה. גדעון לב-ארי, העורך הכי טוב שהיה לי בקול ישראל, נהג לומר לי: תבדוק אם זה ייתכן בכלל. הנה נזכור מה הובטח לנו במלחמת שלוש השנים: כניסת כוחות על פי העיקרון של "מגפיים על הקרקע", שיבטיחו את הוצאת האורניום המעושר וימנעו מאיראן את הפריצה לאטום, זאת ועוד, לא ניתן להבטיח מאה אחוז הגנה על המרחב הישראלי, שיחות עם ממשלת לבנון יובילו להסכם: הכל הבל הבלים. החיילים שלנו ניצודים באזור הביטחון בלבנון ויישובי הצפון מופקרים. ושוב, כפי שנכתב אצל הסינים, הצעה למפקדי הצבא שלנו: "במלחמה איני מעז להתנהג כבעל הבית. חכם יותר להתנהג כאורח. אין שטות גדולה יותר מאשר זלזול באויב... כששני צבאות גדולים מתנגשים הרגוע יותר בסופו של דבר ינצח. אל תקפל את השרוול אם אין לך זרוע".
נתניהו לא יוותר: רומן גופמן ייכנס ללשכת ראש המוסד. עיקרון אחד מלווה את נחישותו של ראש הממשלה. על פי תפיסתו, קודמיו של גופמן בגדו בו והתייצבו מולו בהפגנות בקפלן. גופמן יהיה נאמן לעד. וזה מזכיר לי את האגדה האורבנית על החלטתו של קליגולה למנות את סוסו לקונסול.
"אנחנו שם בצריף במחנות הריכוז זוכרים את הבן אדם שעבר לידנו מנחם בפרוסת הלחם היחידה את אלה שלידו", כך אמרה אדית אווה אגר שנפטרה בימים האחרונים בגיל 98. היא הגיעה לאושוויץ ב-1944 וכששמע ד"ר מנגלה שהיא למדה בלט, דרש ממנה לרקוד. "הרגשתי שאני רוקדת בגיהינום", סיפרה. לימים היא שרדה את זוועות המלחמה, הגיעה לארה"ב ובנתה את חייה והפכה לפסיכולוגית נודעת ופירסמה ספרים שהקריאה בהם משאירה אותך ללא נשימה אבל עם מצפן להמשך חייך. היא כותבת שבכל מצב, יהיה המחפיר ככל שיהיה, נותרה לך הבחירה לבחור בחופש.
וכך, גם אני מאמין שיש לנו את האפשרות לבחור. המשוררת שולמית אפפל כותבת על "עקבות בחול": "גם אם לכל אצבע ניגון משלה עדיין השיר הוא רק עוד מסע שאת סופו יכתוב הזמן כי אנו רק עשב ועצב, כתיב חסר ועקבות בחול".
וזכרו, אנחנו מתקרבים לשעה של הגשת החשבון על מה שעברנו כאן במלחמת שלוש השנים ועוד.