אוהדי בית"ר ירושלים, לא כולם, אלה שעברו לגור אצלי בפיד על בסיס "הכל כלול", נעים בין ציפיות לפרנויות. במערב הפרוע שמחוץ לטדי, מסתבר, מסתובבים כל מיני גובלינים ושרקים שרוצים לגזול מהם את האליפות. מרושעים כאלה, לבושי אדום, זימים מהצוואר. חמש עיניים, עם כולן הם קורצים לרן קוז'וך. שלוש רגליים, את כולן הם פותחים לאמיר גנאח.
כבר כמה ימים טובים שהמשחק של הפועל ת"א נגד באר-שבע מתגבש לכדי תירוץ לאוהדי בית"ר: ספקולציות על כמה הפועל הולכת לא להילחם התחלפו בהאשמות ובקונספירציות. מאיימבו שלא שיחק, האדום של קרייב, החילוף המהיר של בואטנג.
ובסוף, כאחד מהצד, שלא אוהד אף אחת מהנ"ל, מותר לי להעיר שהרבה אמוציות בוזבזו לריק. סתם העלו באוב את משחק השרוכים עליו השלום. או אי אילו מתחים פוליטיים בין המחנות.
יש שני חוקי יסוד, קלישאתיים להחריד אבל רלוונטיים למשחקים מהסוג שהפגיש בין הפועל ת"א לבאר-שבע: 1. ברגע האמת מי שחייבת נקודות לוקחת. 2. מי שאין לה בשביל מה לשחק, לא באמת משחקת.
זה דפוק, זה לא הוגן אוהדי בית"ר היקרים, זה לאו דווקא אישי, ובעיקר זה מה שהכדורגל שלנו יודע להציע. קבוצות שסיימו את עניינן בליגה – נשארו, ירדו, נגמרו להם הדרבים, ווטאבר – אז ווטאבר. ומעתה, כל ציפייה, צנועה ככל שתהיה, היא על אחריות המצפים.
נכון, על הלוח רשומים עוד איקס משחקים. זה לא ממש רלוונטי. ההגינות הספורטיבית היא לא ערך מספיק משמעותי לקרוע בשבילו את הדשא. גם לא עשרות האלפים ביציע. הסיפור הוא נפילת מתח. מנטליות שלוקה בחסר, אם תרצו.
ובסוף, מול התוצאה המאכזבת לשני הצדדים, כל אחד מסובב את המציאות בדרך שבה הוא מסוגל לחיות איתה: אוהדי בית"ר, במקום חשבון נפש, באים בטענות לצד ג'. אוהדי הפועל מאשימים את השופט, וחלקם מגדילים וטוענים שנתנו לבאר-שבע ("זה לא היה מכור, זה היה בחינם", היה אחד הפוסטים), במקום להודות שהקבוצה שלהם פשוט חתכה לים והשאירה אותם לבד ביציע.
האירוע הזה משקף אמת עצובה. בכדורגל הפרנואידי שלנו אף אחד לא מאמין בספורטיביות של אף אחד. ויש לזה, לא תאמינו, סיבות. הפתרון של אליניב ברדה בסיום המשחק, להפנות אצבע לשופט, הוא האלגנטי לענייננו.
אחח, השופטים של הליגה הזאת. לא נותנים לשחק כדורגל. יש להם, אגב, חמש עיניים. עם כולן הם קורצים לרן קוז'וך.
