לפני שאומרים אמיל חבּיבּי, צריך לומר חיפה. ואולי לא חיפה אלא חיפא. שני שמות, שתי ערים. בעברית היא חיפה עם מיזם דו-קיום ממותג. בערבית היא חיפא, של אובדן ונישול. המעבר הקטן הזה, בין אל"ף לה"א, בין חיפא לחיפה, אינו רק עניין של תעתיק. הוא הסיפור כולו. מה קורה לעיר כאשר היא עוברת שפה.
30 שנה עברו מאז מותו של חביבי, והמשפט שנחקק על מצבתו, "נשאר בחיפה", עדיין נשמע כמו אחת התחבולות הספרותיות שלו. לא 'חי בחיפה', לא 'נקבר בחיפה', אלא נשאר בה. בעבר ובהווה. אצל סופרים ומשוררים אחרים ההכרזה על ההישארות עלולה להיות עובדה ביוגרפית או פעולת-דיבור פוליטית. אצל חביבי היא סוגה ספרותית של גיבור פיקרסקי: מצחיקה, טרגית, חמקמקה, מתרפסת, חצופה, כפולת לשון, ובעיקר בלתי ניתנת לתרגום פשוט. חביבי כתב מן המקום שבו הזהויות הרשמיות (נוכחים-נפקדים למשל) קורסות אל תוך עצמן כדי לחשוף פעם אחר פעם את האבסורד. פלסטיני שנשאר, חַיְפַאוִי, קומוניסט, חבר פרלמנט, סטיריקן, מי שמדבר מתוך הבית ומגורש ממנו בעת ובעונה אחת. גם ההישארות עצמה אינה מעידה על ביוגרפיה מרחבית אחת. חביבי נולד בשפרעם, גדל בחיפא, ובימי הנכבה שהה ברמאללה ועבר ללבנון, ומשם הצליח לחזור אל העיר שכבר נכבשה, בשיבה שאין לה דבר עם השיבה האפית המדומיינת של הפליטים, אלא היא תנועה חמקמקה של מי שמנסה להסתנן אל תוך חייו שלו. לכן הכתובת "נשאר בחיפה" אינה מתארת יציבות, אלא את צורת התנועה האפשרית של מי שההיסטוריה סגרה עליו מכל עבר. חביבי הבין אולי יותר מכל סופר פלסטיני שנשאר את המשמעות הבלתי אפשרית של הפועל הזה: להישאר. להישאר אחרי האסון, להישאר בתוך המדינה שקמה על חורבות עולמך, להישאר בשפה הערבית בתוך מרחב שמתרגם אותך ללא הרף לעברית. להפוך את הערבית לשפת מיעוט, לשפת החשד ומצב החירום.
לכן גם סיפור הפרסים שקיבל נשמע כאילו נכתב בידי חביבי עצמו. בשנת 1990 קיבל את פרס אַלְקֻדְס מטעם הארגון לשחרור פלסטין, בשנת 1992 קיבל את פרס ישראל לספרות ערבית. קשה להעלות על הדעת אירוניה חבּיבּית חריפה מזו: אותו סופר מקבל כמעט במקביל הכרה מן הלאומיות הפלסטינית ומן המדינה הישראלית. החוץ והפנים שבים ומתגלגלים זה בזה. הוא מעורר אי-נחת בשני הצדדים בדיוק משום שהוא מסרב להיענות לחלוקה הנוחה בין נאמנות לבגידה, בין התנגדות לפיוס, בין קורבן למשתף פעולה. ההתנגדות הפלסטינית להסכמה של חביבי לקבל את פרס ישראל לא הייתה שולית. מחמוד דרוויש כתב נגד זה, בין הרבה אחרים. אבל גם כאן האירוניה של ההיסטוריה חדה יותר מן העמדה עצמה. דרוויש לא הצליח להישאר במדינה שקמה ונעקר ממנה. חביבי נשאר בה. לכן הוויכוח ביניהם אינו ויכוח פשוט בין טהרנות לפשרה, אלא בין שני גורלות פלסטיניים. דרוויש דיבר מתוך הפצע של מי שההישארות נלקחה ממנו. חביבי דיבר מתוך הפצע של מי שההישארות אילצה אותו לחיות בתוך סתירה מתמדת. כפל הפרסים לא פתר את הסתירות בחייו של חביבי. הוא הפך אותן לפומביות. וגם כאן הוא פעל כטריקסטר. הוא לא עמד מחוץ למערכת והטיף לה. הוא נכנס לתוכה, אימץ את סמליה, שיחק בהם, הפך אותם לפרודיים, וחשף את האבסורד שלהם מתוכם.
• • •
הטריקסטר הספרותי הגדול ביותר של חביבי הוא כמובן סַעיד אבּו אַלנַּחס, גיבור האופסימיסט, אַלְמֻתַשַאאֵ'ל, או בשמו הערבי הארוך והנהדר: האירועים המופלאים בהיעלמותו של סעיד אבּו אלנחס המֻתַשַאאֵ'ל. שם הספר מכיל בתוכו כמעט הכל: את האופטימיסט והפסימיסט שהתלכדו לדמות אחת. סעיד אבו אלנחס אינו גיבור הרואי. הוא אינו הלוחם הזקוף של ספרות ההתנגדות אלא ביש-גדא, שורד, אדם שמתרפס ומתחכם, ותמיד נראה נכון לוותר על כבודו כדי להרוויח עוד רגע של חיים. אולי כמו היהודי הגלותי אצל הפריץ. ודווקא משום כך דמותו אפקטיבית כל כך. חולשתו חושפת את כוחם של השליטים, תמימותו המדומה מגלה את האלימות הרוחשת סביבו, התרפסותו הופכת לכתב אישום. במובן זה סעיד אבו אלנחס שייך למשפחה גדולה של דמויות ביש-גדא ספרותיות: קנדיד של וולטר, גיבורי שלום עליכם. דמויות שנראות כאילו אינן מבינות את העולם, אבל דווקא דרכן העולם מתגלה במלוא אכזריותו. חביבי יצר דמות שאינה מנצחת אבל גם אינה נעלמת, אינה מורדת בגלוי אבל גם לא נכנעת, אינה אומרת את האמת במישרין אבל גם חושפת את הצד המגוחך של השקר הרשמי. אפשר לראות זאת גם בטקסט על "הטנטוראית" שאחר כך קוראים לה "אַלְבַּאקִיַה", "הנשארת". טנטורה אינה מופיעה בספר כפרק היסטורי מוסבר, אלא כשקר רשמי שמחלחל אל תוך הסיפור. חביבי אינו מוסר עדות ישירה על "קורות אותו ערב סתווי", אלא מראה כיצד השקר עצמו נעשה לשפה. כיצד מקום שטבח התקיים בו ממשיך לדבר דווקא דרך ההכחשה שלו, ומי שנשאר נאלץ לחיות בתוך משפטים שקריים בעליל. זו אינה רק סאטירה על מנגנון ההכחשה, זו דרך לכתוב היסטוריה במקום שבו אסור לדבר ביושר על ההיסטוריה.
וזה כוחו הגדול של חביבי. הוא לא ניסה להעניק לפלסטיני שנשאר דמות מופת נקייה. הוא כתב את המבוכה, את הפחד, את התלות, את ההסתגלות, את ההישרדות, את הבושה ואת ההומור. הוא ידע שהפלסטיני שנשאר לא חי בתוך אפוס, אלא בפרוזה יומיומית של רישיונות, פקידים, משטרה, מפלגה, משפחה, שכנים, זיכרונות, בתי כלא ומילים כפולות משמעות. לכן הספרות שלו אינה רק ספרות של עדות, אלא ספרות של תחבולה. היא אינה צועקת את האמת. היא מחקה את לשון הכוח עד שהכוח עצמו מתחיל להישמע מטורף.
הדוגמאות אצלו תמיד נראות תחילה כבדיחה, ורק אחר כך מתגלה שהן מנגנון פוליטי שלם. "מדינת חיפה" (בערבית: 'העיר חיפא', ולכן חשב שהיא הפכה לשם המדינה), למשל, אינה רק הברקה לשונית שלו. היא מצמצמת את מדינת ישראל למרחב שבו כלוא סעיד אבו אלנחס, ובה בעת מעניקה לחיפה ריבונות פרודית משלה. גם "המדור לחיפוש קרובים" חוזר אצלו כצל עקום של הביטוי הישראלי המוכר. הפלסטינים שנשארו מחפשים את קרוביהם בתוך מדינה שאינה מכירה באסון שפיזר אותם. והדגל הלבן, בשנת 1967, שהערבים נתבקשו להניף כסימן של כניעה. סעיד הניף אותו מפני שהיה בחיפה ולא ידע אם זה נחשב אזור כיבוש. מה שאצל סעיד נדמה תחילה כסמל של כניעה, נהפך במהירות לפרודיה על משטר החשד. הפלסטיני שנשאר נדרש כל הזמן להוכיח שאינו אויב, וכך יוצא שהוא נכנע "יותר מדי", נכנע ונכנע עד שהכניעה עצמה חושפת את האבסורד של הכוח.
חביבי היה סופר של פילולוגיה פוליטית. הוא ידע שהשאלה אינה רק מה מותר לומר, אלא גם באיזה גוף מותר לדבר, באיזה זמן, באיזו שפה ובאיזו אירוניה. הפלסטינים שנשארו נדרשו לדבר בשפה של מי שניצחו אותם, אבל לא יכלו להפסיק לדבר בשפה של מי שהיו. הם נדרשו לחיות בהווה ישראלי שהכריז על עצמו כהתחלה חדשה, אבל נשאו בתוכם עבר שלא הסכים להפוך לזמן עבר. אצל חביבי העבר וההווה אינם מסתדרים בזה אחר זה, אלא שבים ומתנגשים זה בזה בנתיב הטמפורלי של החיים, של הסיפור, של הפוליטיקה. הם עשויים להתנגש בתוך אותו משפט. סעיד אבו אלנחס מדבר כמי שכבר ויתר, אבל כל ויתור שלו מחזיר את מה שאי-אפשר לוותר עליו.
חיפא/חיפה היא הלב של התחבולה הזאת. חיפה של מי שנשאר בה, אבל נדרש שוב ושוב להוכיח שאינו פולש אליה. חיפה של מי שהבית שלו נעשה בן רגע למקום שבו הוא מתארח. כאן נפער הפער הגדול בין חביבי לבין מייסד "ספרות ההתנגדות", ע'סאן כנפאני. כנפאני כתב את השב לחיפה מן החוץ, מתוך הגלות, מתוך הפנטזיה המכאיבה על החזרה. חביבי כתב את הסיפור של הנשאר בחיפה מן הפנים, מתוך הגלות שבתוך הבית. אצל כנפאני השאלה היא איך זה לחזור אל הבית שאבד. אצל חביבי השאלה היא מה קורה כאשר לא עוזבים את הבית, אבל הבית עוזב אותך.
לכן "נשאר בחיפה" אינו רק משפט על מצבה. זה הדהוד, אם לא תשובה ספרותית ממש, לכנפאני. לא השב, אלא הנשאר. זו לא הדרמה של השיבה, זה האבסורד של ההישארות. לא רק הרגע שבו הדלת נפתחת אחרי שנים של גלות, אלא השנים הארוכות שבהן אתה ממשיך לעבור על פני אותה הדלת, יודע שהיא שלך, יודע שאינה שלך, וממשיך לצחוק בייאוש. נוכח נפקד.
ההבדל בין כנפאני לחביבי אינו ההבדל שבין ספרות הרואית לספרות מפויסת. זה ההבדל בין שתי טרגדיות פלסטיניות: הטרגדיה של מי שהוגלה מן הבית, והטרגדיה של מי שנשאר בבית לאחר שהבית גלה ממנו. הסופר הלבנוני אליאס ח׳ורי הבין את זה היטב. בטרילוגיה ילדי הגטו, הוא קרא את כנפאני ואת חביבי כשתי פיגורות יסוד של הספרות הפלסטינית אחרי הנכבה. כנפאני נתן צורה לגולה, לשיבה, לאובדן שאי-אפשר להשיב. חביבי נתן צורה להישארות, לאירוניה, לחיים בתוך הסתירה. ח׳ורי, שידע עד כמה הספרות הפלסטינית נכתבת בתוך תנועה, בין מחיקה לעדות, כינה את חביבי מספר פעמים "מורנו אמיל חביבי". זו מחווה מדויקת. חביבי היה מורה לא משום שהציע דרך לצאת מן הסתירה, אלא משום שלימד איך כותבים מתוכה.
חביבי כמובן לא כתב רק את 'האופסימיסט'. כבר בשישיית ששת הימים הוא הגיב לשבר של 1967, לא כפרק בודד אלא כמחזור, כצורה מצטברת של כתיבה. אחר כך באו אִח׳טיה וסַרַאיא בת השד, שהרחיבו את עולמנו אל מחוזות של אגדה, נשיות, שדים. לכן טעות היא לקרוא את חביבי דרך יצירה אחת בלבד, גם אם היא יצירת המופת שלו. הספרות שלו בנויה כמערכת של הדהודים: חיפא חוזרת, ההיעלמות חוזרת, השיבה שאינה מתממשת חוזרת, והדמות הפלסטינית נעה שוב ושוב בין נוכחות למחיקה.
• • •
בנוסף לרומנים הוא כתב גם סיפורים קצרים. בוויקיפדיה נכתב שהסיפור הראשון שלו הוא 'שער מנדלבאום', שהתפרסם בשנת 1954. הכרונולוגיה הזו דורשת תיקון.
כבר ב-1948/9 התפרסם בכתב העת הלבנוני אַלטַּרִיק סיפורו של חביבי, 'אין בלתי מעורבים בגיהינום' (שעתיד לראות אור השנה בעברית בסדרת מכּתוּב, בהוצאת פרדס, בעריכת איאד ברגותי ויונתן מנדל). כותרת הסיפור היא הקדמה ראויה לכל הקורפוס של חביבי: אין עמדה בטוחה מחוץ לאש. מי שנשאר אינו עומד על גבעה וצופה ממנה על הגיהינום, הוא נשאר בתוכו. הסיפור הזה מזכיר לנו שיש חביבי מוקדם יותר, שעדיין צריך להיאסף ולהיקרא.
במובן זה גם התרגום לעברית הוא חלק מן הסיפור. אנטון שמאס, שתירגם את חביבי לעברית בגאונות רבה, הבין שהעברית לא תוכל לקלוט את חביבי אם תגהץ אותו, כי חביבי צריך להיכנס לעברית עם הקמט, עם האירוניה, עם הערבית שנשארת בתוך העברית, תקועה כמו עצם בגרון. תרגום שקוף מדי היה מחמיץ אותו. הוא היה הופך את סעיד אבו אלנחס לדמות "חביבה", את האבסורד לבדיחה, את הפוליטיקה לאוריינטליזם. משום כך דחה שמאס את המושג "תרגום" כפשוטו, והעדיף לקרוא לו "גרסה עברית", ואף הרשה לעצמו להפליג בדיאלוג עם הסופר. המתווה הזה הוא גם המתווה שמנחה את עבודת התרגום שלנו. המתרגמים אינם שקופים, הם "מבצעים" עברית שמכילה בתוכה ומצדדיה ערבית.
אבל עכשיו, 30 שנה לאחר מותו של חביבי, החוב התרגומי כלפיו עדיין לא הושלם. לא די בהפיכתו לסמל. שנים רבות חוזר חנן חבר ואומר לי שצריך לתרגם את שישיית ששת הימים – סֻדַאסִיַּת אלְאַיַּאם אלסִּתַּה – במלואה. לא פיסה אחר פיסה. יש לכך חשיבות ספרותית ופוליטית כאחת. זה אינו רק קובץ סיפורים, זוהי שישייה. שש יחידות שמדברות זו עם זו. אמנם כל אחת מהן יכולה לעמוד לבדה, אבל הקריאה הנפרדת מחמיצה את הקשרים הקיימים ביניהן. זה אינו רק רצף של סיפורים, זו צורה ספרותית של מפגש לאחר קריעה. ואין פלא שכאן נחשפת הא-סימטריה של התרגום לעברית. כשבודקים את אינדקס תרגומי הספרות מערבית לעברית באתר של מכּתובּ (אינדקס חינמי הפתוח לכל שנבנה על בסיס הנתונים שאספה ד״ר חנה עמית-כוכבי ומוקדש לזכר בתה טלי עמית-כוכבי ז"ל), מתגלה תמונה חבּיבּית ממש: יש סיפורים מן השישייה שתורגמו שלוש או ארבע פעמים, ואחרים אינם נוכחים בעברית בכלל, או כמעט בכלל. כך, גם בעברית חביבי מגיע אלינו מפורק. הפרי והקליפה, בלשונו של ולטר בנימין, הופרדו זה מזה. אבל אצל חביבי אי-אפשר להסתפק בגרעין בלי הציפה, או בציפה בלי הגרעין. צריך להחזיר את הצורה השלמה, מפני שהפוליטיקה של השישייה אינה מתמצה בכל סיפור בנפרד, היא מקבלת את ביטויה המלא במתח ביניהם. חביבי כתב במחזורים, במבנים מצטברים, בתנועות של חזרה והדהוד. כאשר קורעים ממנו חוליות נפרדות, מאבדים את המחרוזת. כאשר מתרגמים קטע נפרד, מחמיצים את הצורה ההיסטורית שבתוכה הוא נכתב. אם תתורגם השישייה בשלמותה, יתקבל מה שהתרגום החלקי הסתיר: את המבנה של ההישארות אחרי 1967, את החיבור המחודש והכואב בין הפלסטינים שנשארו לבין הפלסטינים שנכבשו מחדש, ואת הפיכת חלום השיבה לקריקטורה של התגשמותו. לכן התרגום המלא של סֻדַאסִיַּת אלְאַיַּאם אלסִּתַּה יביא לעברית לא רק את תוכנה של היצירה הזאת אלא גם את הצורה הפוליטית הייחודית שלו.
חביבי אינו סופר נוח ולא מתמיין בקלות. הוא אינו מתיישב יפה על המדף של "ספרות ערבית בישראל", ולא על המדף של "דו-קיום", ואפילו לא על המדף היציב מדי של "ספרות פלסטינית". הוא גדול יותר ומטריד יותר מכל הקטגוריות הללו. הוא כתב את מי שנשאר ולא חדל להיות זר, את מי שדיבר בשפת המקום ולא קיבל בעלות עליו, את מי שצחק משום שהצחוק היה דרך אחרת לומר: אני עדיין כאן.
30 שנה לאחר מותו, כדאי לחזור אל אמיל חביבי לא כדי לרכך אותו, אלא כדי לשוב ולשמוע מחדש את אי-הנוחות שהוא מייצר. הפרס הכפול, המצבה בחיפא/חיפה, סעיד אבו אלנחס, הסאטירה, התרגום, השיבה שלא הייתה וההישארות שלא נגמרה. כולם שייכים לאותה תחבולה גדולה. חביבי כתב מתוך המקום שבו אי-אפשר יותר להיות קנדיד במובן של התמימות, ולכן המציא תמימות ערמומית. הוא כתב מן המקום שבו אי-אפשר להיות חופשי, ולכן המציא חירות של לשון. הוא כתב מן המקום שבו אי-אפשר להישאר באמת, ולכן הוא נשאר בחיפה. •
יהודה שנהב-שהרבני, עורך ראשי של סדרת מכּתובּ לספרות ערבית בעברית, מכון ון ליר בירושלים, ופרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת תל-אביב
