התחנה הבאה // בנג'מין רזניק } תרגום: דבי אילון } ספרית פועלים } 280 עמ'
זוג יהודים, אִיתן בלוק ואֵלָה הלפרין, נפגשים במרחב עבודה משותף בעיר אמריקאית גדולה ששמה אינו נאמר במפורש אך היא ניו-יורק. הוא כותב תוכן לאתר טכנולוגיה, היא צלמת. לאלה יש ילד בשם מייקל מבן זוג לא יהודי שעזב לקנדה, יחד עם רבים אחרים. הם מתאהבים. היא מזמינה אותו לליל הסדר בבית הוריה, הוא עובר לגור איתה ועם בנה ב"תחום המושב".
'התחנה הבאה' מאת בנג'מין רזניק מתרחש בעתיד הקרוב למדי, בעוד כעשר או עשרים שנה. אִיתן ואֵלָה היו ילדים בזמן "המגפה", שגם היא אינה מוזכרת בשמה אך מזכירה את הקורונה. אלו השנים שאחרי "האירוע", כאשר מדינת ישראל כולה נבלעה בתור חור שחור, והעולם נעשה מקום מסוכן ליהודים, זאת אומרת, מסוכן עוד יותר משהיה קודם. מאז, אנומליות נוספות נפערות ברחבי העולם, ויהודים חשים משיכה משונה להיכנס אליהם. חלקם עומדים בפיתוי, וחלקם לא. האנטישמיות מתגברת, הלא-יהודים עוזבים את תחום המושב, יתר יהודי העיר עוברים פנימה.
1 צפייה בגלריה
מפגינים בניו־יורק נגד ישראל והציונות | צילום: Getty Images
(Anadolu, Anadolu via Getty Images)
זה אינו ספר על אנטישמיות (הגויים בספר מתוארים כאנטישמים או כשוחרי טוב שאין להם מושג מה פירוש להיות יהודי) וגם לא על עולם שבו מדינת ישראל אינה קיימת, אלא ניסיון לתיאור המצב היהודי נוכח העולם, והחורים השחורים הם פשוט קונקרטיזציה של האנומליה היהודית. סוף-סוף ניתנת תשובה ברורה לשאלה "מיהו יהודי": כל מי שנמשך אל החורים השחורים, אל הקרע שנפער ביקום.
היהודים נמשכים אל האנומליות לא פחות משהלא-יהודים היו שמחים לו היהודים היו צועדים לשם מרצונם בלי לגרום להם לגרש אותם ולבודד אותם מאחורי גדרות. ומה יש מעבר לחורים השחורים? חידלון או ימות המשיח? אף אחד לא יודע. האנומליה היא בסך הכל התחנה הבאה בשרשרת ארוכה של תחנות הקיום היהודי.
אלה ואיתן, כמו כל היהודים מאז ומעולם, נעים בין שני קטבים: מצד אחד, אי-אפשר להמשיך כך, ומצד שני, אין ברירה אלא להמשיך כך ולקוות שהמצב ישתפר מתישהו. כמובן, המצב נעשה גרוע עוד יותר, כך קורה תמיד. האנומליות מתרבות, ניסים קטנים וחסרי תועלת מתרחשים, העבר מתממש לנוכח עיניהם של הגיבורים.
רזניק כותב יפה (והתרגום לעברית של דבי אילון נהדר) וללא פאתוס מוגזם על זוגיות והורות בעולם מתפורר, כשהזהות שלך מסמנת אותך כלפי חוץ, ולא פחות מכך, כלפי עצמך. יחד עם מייקל, אלה ואיתן מייצרים יחידה משפחתית, והזוגיות עצמה משנה את עמדתם כלפי האנומליות. אלה, שבתחילה הזדהתה עם העוזבים, מרגישה שיש עבור מה להישאר. איתן, שבתחילה בז להם, מרגיש שיש על מי להגן. אז האם לעזוב או להישאר? אחד מהישגיו של הספר הוא המחשת הדילמה. ובאמת, מה נאחל לאנשים שהעולם סוגר עליהם והבלתי נודע מושך אותם?
'התחנה הבאה' הוא ספר יפה מאוד ומהנה לקריאה בדרכו העגמומית. הוא אפילו מצליח להציע מעין נחמה בעולם פוסט-אפוקליפטי. אבל על אף כל מעלותיו הבלתי מבוטלות, הוא עורר בי אי-נוחות, ואפילו התנגדות. אולי בגלל הכניעה הקלה מדי לתפיסת "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו"; אולי בשל סיפור על מחנות פליטים שבהם שוכנים יהודים ויהודיות, והמחשבה על מחנות פליטים ממשיים שתושביהם אינם יהודים; ואולי בגלל הקלות שבה רזניק מתמסר למוטיב הדור הבא והילדים הראויים באמת לגאולה (עם רמז עבה לחלילן מהמלין).
יותר מכל אלו, הפריע לי טיבה של אותה אנומליה המושכת את היהודים אליה. רזניק מעמיד סיפור משכנע ויפה על גורל הטבוע בשרשרת הדורות. אולם יותר משהוא מתאר את הגורל היהודי, רזניק מספר שוב את הסיפור היהודי על הגורל. נדמה שההנחה היסודית שלו היא שהטבע היהודי מטפיזי יותר, ניסי יותר, חורג מטבעו של העולם הזה. רזניק אינו טועה לגמרי, החור השחור קיים, זהו רצונם של בני אדם, ויהודים הם בני אדם, להאמין בסיפור על ייחודיות מטפיזית ולהיכלל בתוכו. במובן זה, 'התחנה הבאה', עם כל יופיו, הוא עצמו גילום של החור השחור, הבולע את היהודים ומונע מהם להביט באמת בעולם שבו אנחנו חיים, עולם שבו לכל בני האנוש (ולכל היצורים החיים) יש נגיעה בעל-טבעי, בפלאי ובניסי. •
על אף מעלותיו ספרו של רזניק עורר בי אי-נוחות, ואפילו התנגדות. אולי בגלל הכניעה הקלה מדי לתפיסת "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו"
