ריאל מדריד, ככל הנראה המועדון הגדול בעולם, חתום גם על אחת הפריצות המדעיות הגדולות בהיסטוריה – חזרה בזמן. אחרת קשה להבין למה הם בחרו להחתים את ז'וזה מוריניו, 13 שנים אחרי שעזב את המועדון וכששיאו הרבה מאחוריו. את הקדנציה הראשונה הוא החל כאחד המאמנים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם, לפחות על הנייר. וגם זה הספיק בסך הכל לאליפות אחת וגביע אחד בשלוש עונות שבהן עמד על הקווים. ככה זה כשמהצד השני עומדת אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה עם מאמן ספרדי מבטיח בשם פפ גווארדיולה.
מאז הוא עבר באנגליה (בשלושה מועדונים), איטליה, טורקיה ולאחרונה שב הביתה לפורטוגל. נכון, העונה הזו, שוב – על הנייר, הייתה מצוינת עבור "המיוחד" (מישהו עדיין קורא לו כך?), והוא הצליח להשלים הישג נפלא עם בנפיקה – עונה נטולת הפסדים. הבעיה? זה הספיק לו רק למקום השלישי, ככה זה כשמסיימים 11 משחקים בתיקו; אז כנראה שאף אחד לא יזכור את "ההישג" הזה מלבדו. אבל יכול להיות שזה בדיוק מה שריאל, בשנה הכי אפורה, מוזרה, עצבנית ומבולבלת שלה, צריכה: לא איזה צעיר מבטיח שיביא בשורה מרעננת ואופטימית עם כדורגל שובה עין, אלא אחד שבתור התחלה השחקנים יתנו לו כבוד ולא יעשו לו שריפות בחדר ההלבשה.
המטרה של פלורנטינו פרס היא קודם להביא קצת שקט, והוא בונה על זה שהפורטוגלי הוותיק (כבר בן 63), יתעלם ממעמדות, משחקי אגו וכל מיני בלגנים – ממכות בחדר ההלבשה ועד בכיינות של הכוכב הגדול ומחאת אוהדים נגדו – וירגיע קצת את המערכת, הוא חייב את זה לפני בחירות הבזק שקבע במפתיע. אחר כך, עם או בלי מוריניו, פרס כבר יידע איך להפוך שוב את ריאל למפלצת זוללת גביעים.
