לכאורה זהו סיפור על מוז'יק רוסי, איכר מסיביר הרחוקה, שקם בוקר אחד והכריז כי ישו המושיע נגלה אליו בלילה וייעד אותו לשמור על רוסיה הקדושה מפני השתלטות עוינת. הוא עזב את אשתו, שתי בנותיו והפרה שבחצר, ויצא לדרך אל הבירה. גריגורי יפימוביץ' רספוטין, המתואר כמיסטיקן: בהיעדר הגדרה הולמת אחרת, לא היה חריג בדורו. בדרכי רוסיה, מאז הקמת האימפריה ומאז קיבלה נסיכות קייב עליה את הנצרות בשלהי המאה התשיעית, נדדו אלפי מוכי הזיות, שוטים ומתחזים שהעידו על עצמם כי הם שליחי האל. שני הנזירים, קיריל ומתודיוס, שהביאו את האורתודוקסיה הנוצרית אל הסלאבים, ידעו כי יחד עם ישו ומריה משלבים הרוסים בדתם גם מסורות ומנהגים פגאניים: אתרים קדושים, עצים קדושים ושוטים קדושים. האמונה הייתה לוהטת ולעיתים רצחנית. לצד האמונה הרשמית פעלו כיתות סודיות ומסתוריות — החל בכת מאמינים שהייתה מוכנה להתאבד על הזכות להצטלב בשתי אצבעות ולא בשלוש, לכאורה מחלוקת על משמעות השילוש הקדוש, וכלה בכת שכל אמונתה הייתה חובת הסירוס העצמי. לרספוטין לא היו תוכניות לרפורמה בכנסייה, וספק אם הבין כהלכה את עיקריה; הוא רצה להשפיע על השלטון.
הביוגרף שלו, אנטוני ביוור, שכתב לא מעט על קריסתה של האימפריה הרוסית, על מהפכות 1917 ועל משמעותן, מספר כי דמותו של רספוטין הקסימה אותו מאז ראשית עיסוקו בנושא. והוא שואל: "כיצד ייתכן, למען השם, שלאיכר נבער מסיביר הייתה השפעה כה מכרעת על מהלכה של ההיסטוריה? לא היה לו מעמד רשמי. לא עמדו לפקודתו כוחות גדולים. הוא היה מלוכן מושבע, לא מהפכן, ועם זאת, מבלי דעת וכוונה, תרם יותר מכל אדם אחר לקריסתה של האוטוקרטיה הגדולה בהיסטוריה?" גם לאחר קריאת הספר המרתק הזה נותר הרושם כי כמה מן השאלות הללו ממשיכות להטריד גם את ביוור עצמו.
רספוטין ומשפחתו
הניסיון לעבור מן המיתוס, התופח ומתפתח עם השנים ומספח אליו עוד ועוד פרטים, אל ביוגרפיה מהימנה — קשה במיוחד במקרה של רספוטין. המוז'יק שלא ידע לאיית כהלכה את מסריו לצאר ולצארינה הפך למעין שד נורא ואיום. אפילו מותו נהפך לאגדה: המכות, היריות והטלטלות לא הכריעו אותו.
אבל ביוור מודה כי בין תילי ההבלים מסתתרות גם עובדות שיש בהן גרעין של אמת. המקשרת הראשית של רספוטין אל השלטון הייתה הצארינה אלכסנדרה, נסיכה גרמנייה שהמירה פרוטסטנטיות קיצונית בפרבוסלביות קנאית לא פחות. אחרי ארבע בנות שלא הבטיחו את המשך השושלת, נולד לצאר ניקולאי השני ולצארינה הבן הנכסף, יורש העצר אלכסיי. כבר בילדותו התגלו סימנים למחלת ההמופיליה הקשה, והשמירה על חייו הפכה לאובססיה משפחתית. לשם כך הייתה הצארינה מוכנה לקבל עזרה גם מדמויות מוזרות שטענו לקשר ישיר עם האל. ביוור מודה שיש עדויות סבירות לכך שרספוטין "ריפא" את אלכסיי בשעת התקפה קשה לפחות פעמיים. אבל כיצד? בהיפנוזה? באמצעים פסיכולוגיים? המיתוס אינו מספק תשובה. לצארינה, מכל מקום, לא היו ספקות. היא דרשה שרספוטין יהיה תמיד בהישג יד, והצליחה להדביק באמונתה גם את ניקולאי, בעלה חדל האישים.
חיבתה הנלהבת של הצארינה לרספוטין מפנה את המבט גם להיבט נוסף בעלייתו. רספוטין אהב נשים וידע לכבוש את ליבן. בעזרתן ובתמיכת נשות החצר והאצולה קנה לו השפעה וכוח. בעליהן של אותן נשים ביקשו לסלקו. בציבור, שקיבל ברצון כל שמועה עסיסית, יוחס קסמו בעיני הצארינה ובנותיה לכוח גברא אגדי. אמרו כי כבש את אלכסנדרה ואת בתה הבכורה במיטתן, והיו אף שטענו כי יורש העצר אלכסיי הוא בנו של רספוטין. גם כאן מוצא ביוור סימנים כלשהם למציאות שעוותה והוצאה מכל הקשר. רספוטין אכן אהב נשים, וגם זונות צעירות. כאשר גברו התלונות עליו בחצר, שלח אותו הזוג הקיסרי למסע עלייה לרגל בארץ ישראל. רספוטין ביקר בקברים ובאתרים הקדושים, אך המסקנה העיקרית שלו מן המסע הייתה, כפי שכתב, כי "מצא בירושלים נשים נאות".
קשה לייחס לרספוטין עמדות פוליטיות סדורות, ולא ברור כלל אם הבין את המחלוקות שקרעו את החברה והאינטליגנציה הרוסית. בלשון ימינו היינו אומרים שעניינו אותו בעיקר "כוח, כסף וכבוד" — ולשלישייה הזאת הוסיף גם נשים. יריביו הלוהטים ביותר היו דווקא אנשי הימין הקיצוני, הפוגרומיסטים של "המאה השחורה". קרבתו לכמה אנשי עסקים יהודים מפוקפקים הטרידה אותם מאוד, ובעיקר התנגדותו להחלה קפדנית של חוקי "תחום המושב", שאסרו על יהודים להתיישב במרכזי האימפריה. רספוטין גם התנגד לחלומות ההתפשטות של רוסיה בשם העמים הסלאביים. במלחמות הבלקן הפציר בצאר להימנע מהתערבות, וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנגד להצטרפות רוסיה למלחמה לצד צרפת ובריטניה. יש להימנע מהרג, טען, ואין לצפות לתועלת מן המלחמה. המחנה האחר שביקש לסלקו היה חוגי החצר עצמם — לא מטעמים אידיאולוגיים אלא בשל כוחו למנוע מינויים והטבות.
כדרכם של ביוגרפים — ואין לגנות את ביוור על כך — גם הוא נוטה לעיתים להפריז בחלקו של גיבורו בעלילה ההיסטורית. הקורא עשוי לקבל את הרושם שרספוטין הוא גורם מרכזי בקריסת הרומנובים, כפי שמכריזה במפורש גם כותרת המשנה של הספר. אבל ביוור רחוק מלהיות בור ברקע הרחב של נפילת האימפריה הצארית; ספריו הקודמים מעידים על הבנה עמוקה של שנותיה האחרונות של רוסיה הקיסרית. רספוטין היה בראש ובראשונה סמל לרקב שפשה בשלטון ובצבא. הוא לא הביא לבדו את קיצה של שושלת בת יותר משלוש מאות שנה. בין הרומנובים היו גם שליטים גדולים, כמו פיוטר הגדול ויקטרינה, אך ניקולאי השני לא נמנה עימם. באישיותו, בפחדיו ובבורותו סימל את חדלונה של האימפריה בשנותיה האחרונות. דתיותה הפנאטית של הצארינה והתערבותה הגוברת בענייני השלטון — לא פעם באמצעות "החבר שלנו" — רק החמירו את מצבו של המשטר ופגעו ביכולתו להתמודד עם המלחמה והמשבר.
היסטוריונים מסוגו של אנטוני ביוור מכונים באנגלית public historians — כלומר היסטוריונים בעלי רקע אקדמי שפנו מכתיבה מחקרית צרופה אל ספרות היסטורית המיועדת לקהל הרחב. אין להקל ראש בקושי שבכתיבה כזאת. לא מעט היסטוריונים נסחפו אחר הדרמטיות והעדיפו את אהדת הקוראים על פני נאמנות לעובדות. ביוור אינו נופל למלכודת הזאת. הוא התברך ביכולת סיפורית מרשימה ובכישרון להעשיר את העלילה בפרטים צבעוניים. הדבר ניכר במיוחד בתיאור אפסיותה של המשפחה הקיסרית ואורחות חייהם של אנשי החצר. הפרקים האחרונים, המתארים את הקשר לרצוח את רספוטין ואת שלומיאליות רוצחיו, נעשים כמעט משל למצבה העלוב וחסר האונים של האימפריה ברגעיה האחרונים. •
Antony Beevor, Rasputin and the Downfall of the Romanovs, Weidenfeld and Nicolson, 361 pp
